"החיים הסודיים של חיות המחמד": מנסה להיות צעצוע של סיפור, ונכשל
למרות שהסרט מתאים לקטנים, "החיים הסודיים של חיות המחמד" מסתמך יותר מדי על נוסחאות עבר
מאז שפו הדוב לימד אותנו שצעצועים וחיות מחמד זה פחות או יותר אותו דבר, סרטי אנימציה רבים בלבלו ביניהם. "החיים הסודיים של חיות המחמד" – מהאולפן שיצר את סרטי המיניונים – אפילו מרים את העלילות של סרטי "צעצוע של סיפור" מבית פיקסאר ומגיש מעין רימייק לא רשמי (כלומר גנוב) המלוהק בחיות מחמד. כמו שצעצועים מתעוררים לחיים כשאין בני אנוש בסביבה, כך גם לחיות המחמד יש חיים קהילתיים נסתרים.
וכמו שהצעצוע המועדף וודי ניסה להיפטר מהצעצוע החדש באז שנות־אור וגרם לכך ששניהם ילכו לאיבוד, כך גם הכלב מקס (לואי סי.קיי בבכורתו הקולנועית כדמות מצוירת) מסרב להסביר פנים לכלב החדש דיוק, והיריבות בין השניים מביאה לכך שהם אובדים ברחובות ניו יורק ונשבים על ידי ארנב בריון ומלא שנאה לבני אדם (קווין הארט) שמנהיג חבורה של חיות זנוחות – בדיוק כמו הדובי הוורוד ב"צעצוע של סיפור 3".
"החיים הסודיים של חיות המחמד" יוצא חבול מההשוואה – האנימציה יפה והשחקנים טובים, אבל התסריטים של פיקסאר הרבה יותר מורכבים ומרובדים. זה מתחיל ממש נחמד, וכמו שמובטח בשם: האקספוזיציה מציגה בפנינו מגוון של חיות מחמד במנהטן, שכל אחת מהן מאופיינת באבחות חינניות. מקס הנלהב, ג'ק ראסל טרייר (כנראה הכלב הכי פופולרי על המסך, מ"פרייז'ר" ועד "המסכה") שמחכה ליד הדלת שקייטי שלו תחזור כבר, מקסים אותנו לחלוטין.
אבל כשזה הופך לסרט הרפתקאות בעולם התחתון (כלומר בביוב) והחיות מפסיקות להתנהג כמי שהן, זה נעשה היסטרי מדי ומשומש מדי. בכל זאת, אחייניתי בת הכמעט 7 נהנתה עד הגג.
בשורה התחתונה: ילדים קטנים יתלהבו, גדולים זקוקים ליותר.