הדרכון הראשון שלי: החיים בישראל ללא דרכון זר מטרידים הרבה יותר

ספירת גופות מתמשכת, משחקי מחבואים לצלילי סירנות, אלימות משטרתית ואלימות אזרחית על בסיס השקפת עולם שונה. כל אלה הם אלמנטים בודדים ואיומים בפני עצמם, אבל ההתנקזות שלהם יחד לכדי חודש מרוכז של חוסר אונים היא סיבה לגיטימית למחשבות על הגירה. לא לברוח, פשוט לנסות במקום אחר. אולי לקצת ואולי לתמיד.

"אם כל כך רע לך פה, סע לברלין" הוא אחד המשפטים שנטחנו בלופ במהלך ויכוחים על המבצע בעזה ועל "המצב" בכלל. מדובר בשליפה המיידית מצד אלה שעדיין לא מגדירים שמאלנים כבוגדים ומאחלים להם מוות, אלא בוחרים קודם לכן להציע להם גלות מרצון תחת משוואת אם־אז. ובכן, לא רע לי פה, אבל יש לא מעט התרחשויות שגורמות לחיים פה להרגיש כברירת מחדל שמלווה באופן מתמשך בתחושת מחנק כבדה. נשללה ממני הפריבילגיה לחשוב על הגירה, או אפילו האפשרות לפנטז על תרחיש כזה – אין לי דרכון זר.

מתוך שלל החסרונות שלי, היעדרו של דרכון זר (מהסוג ששווה משהו) עם שמי ותמונתי עליו הוא המרכזי בהם ואין שום דבר חוקי־מוסרי שאוכל לעשות כדי לשנות זאת. גם אם היה כזה, לא בטוח שהייתי עושה בו שימוש – אבל תחושת הביטחון בידיעה שיש אלטרנטיבה לטיסה בכיוון אחד אם העניינים פה יֵצאו עוד יותר משליטה, היא משהו נחמד להיאחז בו. מערכת היחסים עם המדינה לבעלי דרכון ישראלי בלבד היא לא נעימה במקרה שהדברים לא מסתדרים – לא רק שאתה לא יכול פשוט לקום וללכת, אפילו האיומים שלך הם איומי סרק: לאן תלך? איזו מדינה תרצה אותך? מקסימום תעשה סטוצים של כמה חודשים, כל פעם במקום אחר, אבל בסוף תחזור לישון על הספה.

השיח על הגירה קיים ברקע כל הזמן וטבעי שיתחזק דווקא ב"ימים כאלה" – זוהי שעתו הגדולה. מטעמים טכניים (לאחרים יש, לי אין) אני מודר מהשיח הזה. נתקעתי פה עד הודעה חדשה. אין קורס ערב שאני יכול לסיים בהצלחה ולקבל דרכון זר כאות הוקרה. גם זקנים אירופאים חביבים עם דרכון טוב שגופם בוגד בהם וזמנם פה קצוב לא יכולים להוריש לי את אזרחותם כאילו הייתה כליה שמחפשת גוף צעיר ונמרץ. החיים שלי, לפחות בעתיד הנראה לעין, ממשיכים בישראל – וזו הסיבה הכי טובה להיות מוטרד ממה שקורה כאן ולפעול לשינוי המצב, או לפחות לייחל לזה. אני דואג לתחת שלי, ממליץ גם לכם.