20 העבריים המשפיעים על המסך: כך שינו היהודים את פני הטלוויזיה

יהודיה הכי טובה ומשובחה. פראן דראשר בתפקיד "הנני". צילום מסך
יהודיה הכי טובה ומשובחה. פראן דראשר בתפקיד "הנני". צילום מסך

המסך הקטן הכיר כמה יהודים גדולים לאורך השנים, שעיצבו ובנו את מה שאנחנו מכירים כיום בתור תעשיית הטלוויזיה. נכון, לא עשינו את זה לבד, אבל זה לא אומר שלא ניקח קרדיט. מנורמן ליר וארצ'י באנקר ועד ארון ספלינג ואלקסיס קרינגטון, אלו היהודים הכי משפיעים בתולדות הטלווייזיה

תאכלו כובע, הייטרים, כי העם היהודי לא פוחד להשתלט. כלומר, על הטלוויזה, תרגעו פרו-פלסטינאים. בכל מקרה, בתקופה שבה בניו של יעקב זוכים ליח"צ גרוע בעולם, החלטנו להרים ליהודים שעזרו לבסס את תעשיית הטלוויזיה כצורת הבידור האהובה עלינו, אחרי האינטרנט. נו, לפחות בזה יהודים לא שולטים.

>> היוקרה מגיעה לטלוויזיה: 29 סדרות חדשות שדורשות בדיקה באפריל

צחוק אנטישמי מרושע בצד, קשה שלא לשים לב לדומיננטיות היהודית בטלווויזיה לאורך העשורים, בעיקר בתפקידי המפתח שמאחורי המצלמות והקלעים, ולאנשים שאיישו ומאיישים אותם ובזכותם המסך שלכם נראה כפי שהוא נראה. לא אוהבים את מה שאתם רואים? תעשו מה שכולם עשו לאורך ההיסטוריה, מאז ועד היום: תאשימו את היהודים.

נורמן ליר

אם אתם חושבים שהטלוויזיה ליברלית מדי בימינו, תאשימו את היהודי הזה. ב-1967 הוא היה מועמד לאוסקר על התסריט של "גירושין נוסח אמריקה", וארבע שנים מאוחר יותר הוא שינה את פני המסך האמריקאי הקטן עם הסיטקום הנועז "הכל נשאר במשפחה" שהציג לעולם את דמותו של ארצ'י באנקר ותקף בתחכום רב את הגזענות האמריקאית המושרשת נגד שחורים ויהודים, תוך שהוא מקדם בפריים טיים ערכים ליברליים של שוויון, פמיניזם וקבלת האחר. שרשרת של להיטי סיטקום בסבנטיז ובאייטיז ("הג'פרסונס", "זמנים טובים", "מוד") הפכו אותו לאחד היוצרים והמפיקים החשובים בהוליווד ולפעיל פוליטי בלתי נלאה נגד הימין הנוצרי הקיצוני. הוא פעם כמעט ועד מותו בחודש דצמבר האחרון, ויעץ ליוצרי סאות'פארק, יצר רימייקים של להיטיו לנטפליקס ("One Day At A Time" שעלתה ב-2022), והיו לו תוכניות לעתיד גם ביום ההולדת ה-100 שלו, שנערכה בספטמבר שעבר. טוב, אנחנו מניחים שהוא גם תכנן איך הדברים יראו לאחר מותו. בכל זאת, בן מאה.

לארי דיוויד

האיש הכי מצחיק בטלוויזיה כבר יותר מ-30 שנה, שיצר שתיים מהקומדיות הגדולות ביותר אי פעם – אולי, למעשה, פשוט את שתי הקומדיות הגדולות ביותר אי פעם. ואיזו דרך מדהימה הוא עשה מ"סיינפלד", בה בן דמותו ג'ורג' קוסטנזה נאלץ להפוך לאיטלקי כי NBC חשבו שהסדרה גם ככה ניו יורקית ויהודית מדי בגלל ג'רי סיינפלד, ועד ל"תרגיע" שלו, שהיא כבר 25 שנים הייצוג הכי עקבי של תרבות יהודית אמריקאית (ויהודית בכלל) בטלוויזיה – בין אם זה בפרקים שעוסקים ביהדות של דיוויד באופן ישיר ("העוף הפלסטיני" הוא אולי המוכר ביותר, אבל היו עוד רבים, כמו הפרק בו לארי כמעט נכנס לקטטה בגלל שהוא שורק ואגנר בתור לקולנוע), בין אם זה בשיתופי פעולה עם יהודים טלוויזיוניים גדולים אחרים כמו מל ברוקס ובן סטילר, ובין אם זה פשוט בגלל הטון הכל כך יהודי שלה: עשרות שנים של נוירוזות משלום עליכם, זיגמונד פרויד, וודי אלן ופיליפ רות' כולן מגולמות באיש אחד, נוירוטי מכולם, עקשן מכולם, צודק מכולם ומצחיק מכולם. "תרגיע" נגמרת ממש עכשיו, אבל לארי ישאר מס' 1 ברשימה הזאת, לנצח.

לורן מייקלס

האבא של סאטרדיי נייט לייב אחראי באופן כמעט אישי לאיתור, טיפוח ושילוחם לעולם של אינספור קומיקאים דגולים, ולאורך כמעט 50 שנות יצירה עיצב את ההומור האמריקאי והעולמי מחדש. וזה לא מוגבל רק לקצת צחוקים במוצאי שבת – חברת ההפקות שהקים להפקת התוכנית אחראית למספר יצירות אייקוניות, החל מסדרות מופת כמו "30 רוק", דרך תוכניות הלייט נייט של ג'ימי פאלון וסת מאיירס ועד המחזמר "ילדות רעות" – אי אפשר לדמיין את הקומדיה של היום בלי הקנדי-יהודי הזה, שיש סיכוי שבכלל נולד בקיבוץ (גם לו לא ברור אם הוריו היגרו לקנדה לפני או אחרי לידתו ב-1944).

ג'ון סטיוארט

המנחה האגדי של "הדיילי שואו", שחזר לקור מחצבתו לאחרונה, הגדיר לאורך העשור הראשון של המאה ה-21 מהי סאטירה טלוויזיונית בעידן החדש, טיפח אינספור כשרונות המלווים אותנו עד היום (סטיבן קולבר, ג'ון אוליבר, סטיב קארל, סמנתה בי ועוד ועוד). היהדות של ג'ון סטיוארט (או ג'ון סטוארט ליבוביץ', אם מעניינים אתכם דברים כאלה, ואם הקלקתם על הרשימה הזאת, אז כנראה שכן) לא תמיד הייתה בפרונט של ההומור שלו או של העשייה שלו, אבל במשך שנים, היהודי הניו יורקי הזה היה הסמכות הסאטירית העליונה על המסך – ולפני הימים שבכלל הפסקנו לסמוך על החדשות או להאמין לכל דבר שאומרים לנו, סמכנו על התוכנית שלו יותר מעל משדרי החדשות עצמם. פשוט אל תשאלו אותו מה דעתו על ישראל, כי אולי תאלצו להסכים בעצב.

קרל ריינר

רבים מכירים אותו בתור "אבא של רוב ריינר" או בתור "נו, השחקן הזה, ראינו אותו באיך-קוראים-לזה", אבל קרל ריינר הוא לא רק אחד השחקנים הקומיים הגדולים בתולדות ארה"ב ושותפו לדרך של מל ברוקס בתחילת דרכו עם פילמוגרפיה שכוללת עשרות סדרות וסרטים, אלא גם אחד מהתסריטאים והיוצרים פורצי הדרך של הטלוויזיה בארה"ב בשנות ב-50' וה-60' שסלל אוטוסטרדות עבור תסריטאים יהודים אחרים. הוא התחיל כאחד הכותבים הראשיים ב"מופע של דיק ואן דייק" הקלאסית ובתוכניות מערכונים נוספות, ביים והפיק סרטים וסדרות בשנות ה-70' וה-80', והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתפר שבין הוליווד הקולנועית והטלוויזיונית. הוא נפטר לפני שנתיים בגיל 98.

ג'רי סיינפלד

כדי להבין עד כמה סיינפלד שינה את ייצוג היהודים בטלוויזיה, רק צריך לחזור כמה סעיפים אחרונה ולהיזכר שבראשית הדרך, ג'ורג' הפך לקוסטנזה. כן, היה דבר כזה להיות יהודי מדי בשביל הקהל הרחב, ולא לפני כל כך הרבה שנים. אבל סיינפלד הכניס את היהדות (וספציפית, היהדות הכל כך ניו יורקית שלו) למייסטרים האמריקאי בדלת הקדמית, ועל הדרך תקע אותה בגרון של בילי בוב מקנטאקי. היהדות של ג'רי התפרצה על המסך במגוון דרכים, החל מההומור (איך לא), דרך המשפחה ועד לסולם הערכים שתמיד בסימן שאלה. גם כקומיקאי אבחנתי, הוא חידד את הסגנון למינימליזם של זן, מדייק כל ניואנס קומי, ופתח את הדרך בשביל הדור הבא של הקומיקאים, שעשו בדיוק הפוך ממנו, אבל לא מעט בזכותו.

ג'ף צוקר

בראש מערכות התוכן של ערוצי הברודקאסט והפרימיום-כייבל האמריקאים יש ריכוז בלתי סביר של יהודים וכך זה היה מאז הקמתה של הוליווד. מעטים מהם הצליחו לשנות את פני הטלוויזיה כמו ג'ף צוקר ב-NBC. ההצלחה של "חברים" בשנותיה האחרונות, שגשוגו של ז'אנר הריאליטי ("המתמחה" ו"אפקט הפחד", למשל), מהומת הלייט-נייט בכיכובם של ג'יי לנו וקונאן אוברייאן ועוד שלל פעלולים ששלף צוקר בין 2000 ל-2011 סימנו אותו כאחד האנשים החזקים והדושים ביותר בטלוויזיה האמריקאית, וכאחד האחראים המרכזיים למעבר מטלוויזיה מתוסרטת לריאליטי. מאז 2013 ועד השנה שעברה הוא שימש כבוס הגדול של וורנר-מדיה ו-CNN, עמדה אותה נאלץ לפנות לאחר שנחשף רומן חשאי בינו ובין עובדת שלו. שובב.

דיוויד סיימון

ביו הטוויטר של דיוויד סיימון (בראש ובראשונה יוצר "הסמויה", אבל גם "רצח מאדום לשחור", "טרמה", "הצמד", ועוד ועוד) אומר בפשטות "'האיש הכי כועס בטלוויזיה' זאת לא מחמאה גדולה", בהתייחס לכותרת שהדביק לו מגזין "האטלנטיק" ב-2008. זאת אולי לא מחמאה גדולה, אבל זה שהוא שמח לשים אותה בפרונט (וגם להצדיק באותה הזדמנות את התואר "האיש הכי כועס בטוויטר") מראה בדיוק מה סדר העדיפויות שלו כשהוא כותב. סיימון, יהודי מוושינגטון שהיה כתב משטרתי מיתולוגי בבולטימור לפני שהפך לתסריטאי, יצר דווקא את הסדרה הגדולה ביותר על אפרו-אמריקאים בארצות הברית, שהיהודי המובהק היחיד בה היה עורך הדין הארור וחסר המעצורים מוריס לוי, אם כי כנראה שגם הסמל הלבבי והחריף ג'יי לנדסמן, אם כי זה מעולם לא נידון מפורשות. היצירה הכי יהודית שלו, אגב, היא המיני-סדרה "הקנוניה נגד אמריקה", המבוססת על רומן של פיליפ רות', המתארת היסטוריה אלטרנטיבית בה צ'ארלס לינדברג נבחר לנשיאות ארצות הברית על גבי קמפיין אנטישמי – ואת ההשלכות שלה על חייה של משפחה יהודית בורגנית.

בוב איגר

המוח שמאחורי ההצלחה המטורפת של דיסני ב-15 השנים האחרונות. ב-1994 הוא מונה לבוס של רשת ABC, וכשדיסני רכשה אותה ב-1996 היא גילתה שיש לה אוצר ביד. במשך 15 שנותיו כיו"ר דיסני הוא הצמיח אותה מנתח שוק של כ-50 מיליארד דולר לאזורי ה-300 מיליארד, פיקח על הרכש האסטרטגי של פיקסאר, מארוול ולוקאס פילם והצעיד אותה אל עבר עתיד בסטרימינג. שנה אחרי שעזב את התפקיד ב-2021, חזרו אליו מדיסני בתחינה שיחזור והנה הוא שם שוב. עם כל הכוח הזה בידיים, איגר נחשב לאחד האנשים הכי חביבים בתעשיית הטלוויזיה והבידור ואינו נוטה לקחת קרדיט על ההצלחות הרבות תחת פיקודו. בריאיון לברברה וולטרס הוא הסביר בעבר ש"אני רק פקיד של בידור. התפקיד שלי הוא לגרום לאנשים יצירתיים להיראות טוב ולגרום למאזנים הכספיים להיראות טוב. בין שני הקטבים האלה קורה הקסם". קוסם.

אבי ארד

נכון פעם לאהוב קומיקס ולשחק עם בובות (סליחה, אקשן פיגרז) היה נחשב דבר של חנונים, והיום גיבורי זה הדבר הכי מיינסטרימי שניתן לחשוב עליו? אז הבחור שאתם צריכים להודות לו על זה הוא הוא יליד רמת גן שנפצע במלחמת יום כיפור, ועבר לכבוש את ארה"ב. בהתחלה זה היה כיצרן צעצועים, ואז כמפיק סדרות מצוירות שמבוססות על דמויות של מארוול, ואז המפיק שקנה את מארוול, הקים את "אולפני מארוול", והחל לגלגל את האבן שבסופו של דבר הפכה למפולת גיבורי העל של היום. תעשיית הבידור כולה לא היתה נראית אותו הדבר אילולא אבי ארד לא היה מזהה את הפוטנציאל המסחרי של גברים בטייטץ.

ארון סורקין

תחת חסותם (היהודית) של רוב ריינר ושל התסריטאי ההוליוודי הגאון וויליאם גולדמן, טופח ארון סורקין בתחילת שנות ה-90' בחברת ההפקה "קאסלרוק", שם ערך את הפרמיירה שלו כתסריטאי המבריק של "בחורים טובים" עם ג'ק ניקולסון וטום קרוז. סוף העשור ההוא הביא אותו אל הטלוויזיה, עם "ספורט נייטס" ו"הבית הלבן", שם שינה את האופן שבו כותבים ומדברים טלוויזיה והוכתר כתסריטאי המבריק של זמננו. נכון לשנת 2023, אין כמעט סדרות טלוויזיה שלא מושפעות מהכתיבה של סורקין על הדיאלוגים השנונים והמסחררים שלהם ועל בניית הדמויות המוקפדת. הכישלונות של "סטודיו 60" ו"ניוזרום" עמעמו מעט את זוהרו, אבל את מה שהוא שינה בתפיסת התסריט הטלוויזיונית איש לא יצליח לשנות בחזרה.

רייצ'ל בלום

עד שחשבנו שקלישאות של יהדות הם כבר לא נושא שכזה מעניין לצחוק עליו, כך פרצה לחיינו רייצ'ל בלום, עם כמה מהקלישאות הכי אהובות, אבל עם טייק מודרני. מיוצרת עצמאית עם חיבה למחזות זמר, ועד ליוצרת, הכותבת, הכוכבת והסיבה שאנחנו רואים את "האקסית המשוגעת שלי", בלום הפכה כמעט מיד לכח קומי מניע וחדש שגם הדור הוותיק יכול לאהוב (רק תראו את התפקיד המרכזי שלה בסדרה "ריבוט"). ובכל אחת מהיצירות וההופעות שלה, הדגש על המוצא, המורשת והאופי של היהדות האמריקאית תופס מקום מרכזי. ובאמת שהיא צריכה לקבל איזה פרס יהודי במיוחד על יצירת השיר "תזכרי שסבלנו".

ג'ואן ריברס

מלכת הרוע, האישה שעברה יותר ניתוחים פלסטים מבעלים לשעבר, וקומיקאית שהיתה כותבת ירידות הרבה יותר אכזריות מאלו היתה אחת מהנשים הכי פורצות דרך בתעשיית הקומדיה, הטלוויזיה, הבידור ובכלל. יש נשים שמנפצות תקרת זכוכית, ריברס חתכה איתה את המתחרים. היא הנתחה את הטונייט שואו בימים בהם ג'וני קרסון היה מלך הטלוויזיה, קיבלה בעצמה תכנית אירוח, המשיכה את הקריירה עמוק לתוך גילאי הזהב שלה (אירוע נדיר בפני עצמו לאישה בהוליווד), ובתווך השאירה את מורשת הקטסקייל וההומור היידקאי חיים בגרסת הפופ שלהם. אבל יותר מהכל, היא היתה הפה הכי מלוכלך בטלוויזיה, ועל זה אנחנו נגיד – כוסעמק, תודה.

פראן דרשר

האם הייתה דמות יותר קולנית בטלוויזיה בניינטיז מפראן פיין, בת דמותה של פראן דרשר ב"נני"? עם מבטא יהודי יותר חד? שזרקה על המסכים האמריקאיים יותר מילים ביידיש? התשובה לכל השאלות האלו היא "לא", ואם לא קראתם את ה"לא" הזה באופן אוטומטי באנפוף הרועש של דרשר, כנראה שלא ראיתם מספיק טלוויזיה בשנות התשעים. נכון, הקריירה של דרשר לא חזרה עוד לגבהים של הסיטקום המצליח שלה (לפחות על המסך), אבל היא יצרה בשש שנותיו דמות איקונית של אישה יהודיה אמריקאית, שספק גילמה את כל הסטריאוטיפים וספק המציאה אותם. וזו דמות שממשיכה ללוות אותנו באינספור דמויות אחרות שבאו אחריה (למשל, בכל האימהות הנזפניות של "האקסית המשוגעת"). רק מעטים זוכרים שהיא יצרה והפיקה את "נני", אבל עכשיו כולם כבר יודעים שהיא נבחרה לראשות איגוד השחקנים (SAG), והובילה את הארגון במהלך שביתת השחקנים ההיסטורית מ-2023, וההסכם העוד יותר היסטורי שהצליחה להשיג – ובכך הפכה ליהודיה שמשפיעה על המסך לעוד לפחות כמה עשרות שנים. וואו.

גארי שנדלינג

התרומה האדירה של גארי שנדלינג לקומדיה קצת נשכחה בשני העשורים האחרונים, היות ואחרי סופה של "המופע של לארי סנדרס" הוא בחר לצאת לחצי-פנסיה – במהלכה שימש כסוג של מנטור, דמות אב או דמות דוד יהודי רגזן לשורה אדירה של יוצרים קומיים, בהם ג'אד אפאטו (שגם ביים עליו את הדוקו המופלא "יומני הזן של גארי שנדלינג") ושרה סילברמן. אבל לפני כן שנדלינג היה חלוץ של סטנדאפ יהודי, נוירוטי ועתיר תסביכי אדיפוס – סוג של ג'ורג' קוסטנזה לפני שהיה ג'ורג' קוסטנזה – וגם של טלוויזיה חדה ואישית, קודם ב"זו התוכנית של גארי שנדלינג" הסוריאליסטית ואז המגנום אופוס של "לארי סנדרס", שהייתה מהפכנית בטשטוש הגבולות בין הטלוויזיה למאחורי הקלעים שלה ובין קומדיה למוקומנטרי. שיהיה ברור: בלי "לארי סנדרס" אין "תרגיע", אין "30 רוק", אין "בוג'אק הורסמן" וגם אין "המשרד", כל אחת בדרכה.

ג'רי ברוקהיימר

המפיק ההוליוודי הכל יכול, מאז ימי "אהבה בשחקים", דרך "ארמגדון" ו"שודדי הקאריביים" ועד "אהבה בשחקים: מאבריק", מוכר בעיקר בזכות היכולת שלו לייצר שוברי קופות קולנועיים ולהיטי אקשן אהובי-קהל. כשהוא הביא את היכולות שלו לטלוויזיה, התוצאה הייתה הפרנצ'ייז המצליח מאוד של "CSI" ועוד איזו תוכנית קטנה בשם "המירוץ למיליון", ובעשור הראשון של המילניום הוא היה לאדם הראשון שמחזיק שלוש סדרות בטופ 10 של מצעד הרייטינג האמריקאי. בשנה שעברה, כשהוא כבר בן 80, הוא שחרר לא פחות משלוש סדרות חדשות לטלוויזיה, ביניהן הרימייק המעניין של "אמריקן ג'יגולו", "ארץ האש" המצליחה של CBS ו"אוצר לאומי: קצה ההיסטוריה" בדיסני+.

אהרון ספלינג

הוא הביא לעולם את "המלאכיות של צ'ארלי" ו"סטארסקי והאץ'", אחר כך גם את "ספינת האהבה", ואת "שושלת", "בברלי הילס 90210" ו"מלרוז פלייס", כמו גם את "מכושפות" ו"הרקיע השביעי", ובסך הכל הפיק וייצר עשרות סדרות לטלוויזיה והגדיר מחדש את הגילטי פלז'ר למאות מיליוני צופים בעולם. ספק אם יש עוד אדם שאחראי במו ידיו לכמויות רבות כל כך של טראש מושקע ועשוי היטב, וכשאתם יושבים מול הטלוויזיה הטראשית של נטפליקס תזכרו שאתם חייבים לו הכל. וזה עוד לפני שדיברנו על טורי ספלינג.

טאיקה וואיטיטי

היהודי המאורי שלימד אותנו שיש דבר כזה יהדות בניו זילנד (גם אם היא נראית קצת שונה) התחיל אמנם בקולנוע, וגם עשה שם כמה יצירות חשובות, אבל את השפעת גל הסדרות שהוא המטיר על הטלוויזיה בשנים האחרונות נוכל למדוד רק בעוד כמה שנים. החל מ"מה שעושים בצללים" דרך "כלבי השמורות" ועד ל"לו הייתי פיראט", הטלוויזיה שלו מוזקה ושונה ממה שהכרנו, אך מאופיינת באותו חוש הומור ייחודי. המנעד של הסדרות – מקומדיית ערפדים ועד לדרמת נוער של ילידים אמריקאים – הצליחה כבר להדהד הרחק, ומי ששם לב יכול לגלות שכבר צצו לו כמה חקיינים. זה רק ההתחלה, אבל וואיטיטי בדרך לסיפרו ההיסטוריה היהודית. או לפחות לספריות ה-VOD.

בן סטילר

סטילר היה מהפכנתי בטלוויזיה עוד בשנות ה-90, כשרובכם הייתם עוד בקטע של פוקימון. ההשפעה שלו על הקומדיה של דור ה-X היא לא מבוטלת, אבל להשפיע רק למשך עשור לא הופך אותך לגדול. זה הסיבוב הנוכחי שלו שבאמת מקעקע אותו לתולדות המסך. חזרתו לתשומת הלב הציבורית עם "ניתוק" המופתית סדק לכולם את הראש, והזכיר שהאדג' והציניות של הניינטיז התפתחו אצל סטילר למשהו הרבה יותר ייחודי. עכשיו רק צריך לחכות לראות לאן החלק הזה של הקריירה שלו יתפתח, ולפי ההיסטוריה של אביו, הוא עוד יתפתח.