היוצרים נגד הבימה: "גניבה לאור יום"

גניבה לאור יום ובלי בושה \ רפי ניב

כשקיבלתי ממנהלה האמנותי של הבימה, משה קפטן, את ההצעה לביים את המחזה "מקווה" בכיכובה של ליא קניג, לא היססתי לרגע ונתתי תשובה חיובית. זה היה הטלפון הראשון שקיבלתי עם סיום תקופת כהונתי כמנהל אמנותי של תאטרון באר שבע וכמובן ששמחתי מאוד לצאת לדרך חדשה. 

אנשים רבים ובהם הסוכן שלי ו- כן, כן, מנהל הבנק שלי – בדקו שאני יודע שכשמדובר בהבימה את הכסף על עבודתי אקבל ככל הנראה באיחור גדול. הייתי מוכן לכך ובמשך כל תקופת החזרות לא דיברתי על כסף אף לא פעם אחת. לא כשלא הגיע הצ'ק של תשלום המקדמה, לא כשלא נכנס התשלום הראשון וגם לא כשלא הגיעו שאר התשלומים. ארבעה חודשים הייתי עסוק בעשייה האומנותית. ביצירה. 

ההצגה שביימתי תמשיך לשחק, הבימה תמשיך למכור לה כרטיסים ולקבל כסף ממנהלי אולמות שרוכשים אותה. אבל לנו היוצרים לא ישלמו

ההצגה יצאה, זכתה להצלחה, בהבימה כולם מרוצים, האולמות מלאים ואני? עדיין לא קיבלתי שכר על עבודתי. עכשיו אני וחברי היוצרים שומעים מהנאמנים שהתמנו על מנת להציל את הבימה, שרוב הסיכויים שלא נראה שקל מהחוב שחייבים לנו.

ההצגה שביימתי תמשיך לשחק, הבימה תמשיך למכור לה כרטיסים ולקבל כסף ממנהלי אולמות שרוכשים אותה. אבל לנו היוצרים לא ישלמו. לא לי, לא למחזאית, לא למעצבי התפאורה התלבושות והתאורה וגם לא למוזיקאי.

גניבה לאור יום ובלי כל בושה.

אני פונה לנאמנים, וגם למנכ"ל הבימה החדש ועתיר הזכויות נעם סמל, לא לאפשר את הגניבה הזאת ולשלם לנו היוצרים על עבודתנו או להפסיק להציג את היצירה שלנו על במת הבימה לאלתר.

רפי ניב, במאי ההצגה "מקווה" שעלתה בתחילת יוני 2019 ומנהל תיאטרון באר שבע לשעבר. שכרו טרם שולם

"רוב הסיכויים שלא נראה שקל מהחוב שחייבים לנו". רפי ניב (צילום: איליה מלניקוב)

"לאור המצב" ו"החשב המלווה": סיפור קפקאי\ אילן רונן   

ההצגה "מי מפחד מוירג'יניה וולף " שביימתי במשך כמעט שלושה וחצי חודשים עלתה בהבימה ביולי 2018. קיבלתי צ'קים דחויים מהנהלת החשבונות של  התיאטרון שפרעונם היה אמור היה להתחיל בנובמבר 18 ולהסתיים במאי 19. להפתעתי הצ'ק הראשון חזר , מנהל הכספים מסר לי שחשבון הבנק של התיאטרון בבנק לאומי נסגר ואקבל מיד צ'קים דחויים חלופיים של בנק דיסקונט שעכשיו התיאטרון עובד איתו. 

הצ'קים יגיעו מתי? " עוד כמה ימים" שהפכו מהר מאוד ל"שבועות" ו"חודשים". וכך עברה  לה שנה. כל הפניות שלי נענו בתשובות מתחמקות. שנה לאחר צאת ההצגה הראשונה שלי התיאטרון הזמין אותי לביים את "החולה המדומה". הייתי בטוח שעכשיו ישלמו את החוב על הפקה הראשונה  וגם ישלמו מקדמה להפקה החדשה. הבטחות קיבלתי מכולם, כולל המנכ"לית הגב' אודליה פרידמן שהתנצלה על האיחור במסירת הצ'קים "לאור המצב" ו"החתימה של החשב המלווה שמעכב אותה כרגיל".  

בהצגה הראשונה של "החולה המדומה" הצטלמה איתי המנכ"לית חיבקה אותי בחום עבור צילומי היח"צ ובירכה אותי ליד כל השחקנים והיוצרים, עשתה לי כבוד גדול אבל שכחה דבר  קטן: את הצ'קים. והלכה.  

ארבעה ימים אחר כך הודיע נשיא בית המשפט שהפכתי/הפכנו כולנו מיוצר/ים לספק/ים ולנושים. וגם שלצ'קים הדחויים שלי, להם חיכיתי שנה וחצי – אין כיסוי

"…אבל מה עם הצ'קים שלי עבור שתי הצגות שביימתי לתיאטרון הלאומי?"…  או אז הפתיע אותי מנהל הכספים שהגיע בליווי החשב המלווה, לחצו את ידי בחום וגם הסבירו משהו שלא הבנתי על בעיות עם בנק דיסקונט ועל עיכוב קטן במסירת הצ'קים הדחויים שלי  שישלחו תוך… נכון, "כמה ימים" שהפכו ל"כמה חודשים"… הקיץ בא, הסתיו הגיע ואפילו חג הסוכות נגמר וכלום, שקט, אף מילה. והרי הבטיחו "אחרי החגים" . 

הלכתי להתייעץ עם עורך דין. שלח מכתב. לא ענו. כבר לא חשבתי שאראה אותם. את הצ'קים. ואז יום אחד   בנובמבר פנה אלי עיתונאי של "דה מרקר" בעקבות התחקיר שעשה על הבימה. כתב את שמי ואת שמות שתי ההצגות שביימתי ושעליהן אפילו שקל אחד עד לרגע ההוא לא שולם לי . הוא כנראה מאוד התרגש מהידיעה הזו וכנראה שצלצל לברר בתיאטרון.  

בערב קיבלתי טלפון בהול מפקידה לא מוכרת מהנהלת החשבונות של הבימה שהודיעה לי בסודיות שמחכה לי מעטפה עם צ'קים בקבלה. נסעתי לתיאטרון, פתחתי את המעטפה ומצאתי לשמחתי שמונה צ'קים דחויים עבור "וירג'יניה וולף" שפרעונם יחל בינואר 2020 ויסתיים "ב-ג-ל-ל ה-מ-צ-ב" באוגוסט 2020.  ארבעה ימים אחר כך הודיע נשיא בית המשפט שהפכתי/הפכנו כולנו מיוצר/ים לספק/ים ולנושים. וגם שלצ'קים הדחויים שלי, להם חיכיתי שנה וחצי – אין כיסוי . על התשלום עבור "החולה המדומה" אין אפילו עם מי לדבר. "בגלל המצב".  

אילן רונן, היה מנהלו האמנותי של תאטרון הבימה בין השנים 2004-2016. במאי ההצגות "מי מפחד מוירג'יניה וולף" ו"החולה המדומה". שכרו על בימוי ההצגות עדיין לא שולם

"לצ'קים הדחויים שלי, להם חיכיתי שנה וחצי – אין כיסוי". מתוך "מי מפחד מוירג'יניה וולף" (צילום: הבימה)

משחקים על הדם \ הדר גלרון

"כל הכובש שכר כאילו נטל נפשו ממנו" ("משנה תורה לרמב"ם, פרק י"א, הלכה ב')

דמי כיס, דמי אבטלה, דמי חבר, דמי חסות, דמי שתיקה, דמי חנוכה… למה כסף נקרא דמים?

אחד האיסורים החמורים בדיני כשרות הוא לא לאכול את הדם של החיה (הכשרה). הטעם לכך הוא שהדם הוא חלק מהנפש. כלומר, דם משול לנפש – לכן כסף נקרא 'דמים'. בכסף שלנו, השקענו את זמננו, כשרוננו, מקצועיותנו, אהבתנו – הדם זורם מהלב אל כל הגוף. כך, לפי הקבלה, הנפש מגיעה לכל חלקי הגוף. 

גם האמנות מביאה את נפש האמן. כשאנחנו קוראים ספר טוב, רואים סרט או הצגה שנחרטים בנו, שומעים יצירה מרגשת, הרי שאנחנו מקבלים פיסת נפשו של האמן שכתב\ ביים\ הלחין את היצירה. 

"אמנות אינה, 'תוצר לוואי של אבולוציה', אלא הסתגלות אבולוציונית – תכונה אינסטינקטיבית – שעוזרת לנו לשרוד מכיוון שהיא חיונית לרווחתנו" (אלכסנדר קפקא,  Eric Kandels' vision)

כשמנכ"לית תיאטרון חותמת על חוזה עם אמן ויודעת מראש שהיא לא תוכל לשלם, זו פגיעה בנפש, פעמיים. פעם על הלנת שכר, ופעם על הצגת נפשנו לקהל הרחב בלא תמורה. דמינו לא הפקר. נפשנו לא הפקר . 

"מקווה" היא הצגה שמדברת על סולידריות חברתית. אני גאה לעמוד יחד עם חבריי.ותי היוצרים.ות, עד שהאחרון שבהם.ן  ת.יקבל את שכרו.ה. כשאתם מתלבשים הערב יפה לצאת לתיאטרון, משלמים לבייביסיטר, לחניון, לקפה שאחרי, תזכרו שאנחנו, יוצרי ההצגה – עדיין לא קיבלנו את שכרנו.

הדר גלרון. מחזאית במאית ושחקנית. המחזה שכתבה "מקווה" עלה בהבימה בתחילת יוני 2019 מוצג בימים אלה בכל רחבי הארץ ושכרה לא שולם

"מנכ"לית תיאטרון חותמת על חוזה עם אמן ויודעת מראש שהיא לא תוכל לשלם?". מתוך ההצגה "מקווה" (צילום: הבימה)

מכתב פתוח לנאמני הבימה \ מוטי לרנר

דברים אלה מופנים אל עו"ד דורית לוי טילר ואל רו"ח חן ברדיצ'ב. שניכם מוניתם בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב לנאמנים זמניים של תיאטרון הבימה. אינני מכיר אתכם. לצערי, לא טרחתם עד כה להיפגש עם חבריי ואיתי, יוצרי תיאטרון הבימה. 

אינני יודע עד כמה אתם מודעים לתהליכי היצירה בתיאטרון, אבל אתם ודאי יודעים שכל הצגה העולה על הבמה נוצרת ממחזה שנכתב על ידי מחזאי, בוים על ידי במאי, התפאורה שבו עוצבה על ידי תפאורן והמוזיקה הולחנה על ידי מוזיקאי. בלעדי היוצרים האלה לא עולה על במה בימינו שום הצגה בעולם. לכן מעמדנו שונה בתכלית ממעמדם של הנושים האחרים שתרומתם עקיפה. מעמדנו שונה משום שאומנותנו היא עיקר חיינו וזהותנו, והיא זאת שמגדירה את עיקר חייו של התיאטרון ואת זהותו. 

אל תשכחו שמוניתם לא רק כדי לגבש הסדר חובות, אלא גם כדי להשיב את תיאטרון הבימה לפעולה תקינה ופעולה תקינה לא תיתכן בלעדינו

אנחנו מודעים לכך שהחוק קובע את סדר החזר החובות לנושים – קודם הבנקים ואחריהם בעלי הנדל"ן, אחר כך השכירים – ואנחנו בסופה של השרשרת. עם זאת, אנחנו מודיעים לכם קבל עם ועדה: לא נשלים עם הסדר הזה. אל תטעו בנו ותחשבו שאנחנו אמנים ואנשי רוח שאינם מסוגלים להילחם על החומר. להפך, יצירת הצגה היא מאבק קשה ומפרך וכולנו למודי קרבות. 

דרישתנו הינה דרישה צודקת, מוסרית, ומובנת לכל בר דעת. אל תשכחו שמוניתם לא רק כדי לגבש הסדר חובות, אלא גם כדי להשיב את תיאטרון הבימה לפעולה תקינה ופעולה תקינה לא תיתכן בלעדינו. בבואכם אפוא לגבש הסדר, דעו שלא נשלים עם דחיקתנו לתחתית סולם הנושים. אנחנו נמשיך להיאבק למען קיומו ושגשוגו של תיאטרון הבימה, אך לא נהסס לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותנו במאבק על שכרנו.   

מוטי לרנר, מחזאי. המחזות "עושה כרצונו" ו"סיבת המוות אינה ידועה" שכתב מוצגים בהבימה ושכרו טרם שולם

"אל תטעו בנו ותחשבו שאנחנו אמנים ואנשי רוח שאינם מסוגלים להילחם על החומר". מתוך "סיבת המוות אינה ידועה" (צילום: הבימה)

התפאורה שלי לא תוצג בתיאטרון שלא משלם לי \ סבטלנה ברגר

תיאטרון הבימה חייב לי 30 אלף שקל על עיצוב התפאורה להצגה "מקווה". עבדתי ימים ולילות, חגים וסופ"ש. יצרתי עם הבמאי ושאר היוצרים את מה שכל צופה רואה באולם. בלי עבודתי לא היה מה לראות.  והכסף? טוב, את יודעת את המצב, טוב, לא הבטחתי לתת לך את הצ'ק, הבטחתי להשתדל. טוב תבואי שבוע הבא, אה, רגע, עכשיו שבוע הבא אבל מינו לנו נאמן אז זה מאוחר מדי. 

זה שהתיאטרון מגדיר אותנו כ"ספקים עצמאים" כדי לא לשלם לנו תנאים סוציאליים לא אומר שאנחנו לא עובדים. בפועל זאת הלנת שכר. גניבה. חמישה חודשי משכנתא, מחיר של מכונית יד שנייה, 150 תשלומים חודשיים לחוג הדרמה של הבת שלי, 200 כרטיסים להצגה. 30 אלף שקל. 

הפחידו אותי שמי שיעשה רעש ויגיש תביעה לא יעבוד יותר בעולם התיאטרון. זאת הייתה אחת מהשיטות של הבימה להשתיק את החייבים שלו שבעזרתן הוא הצליח לצבור חובות ענקיים כאלה

זה מרתיח אותי אבל שתקתי על זה עד עכשיו. הפחידו אותי שמי שיעשה רעש ויגיש תביעה לא יעבוד יותר בעולם התיאטרון. זאת הייתה אחת מהשיטות של הבימה להשתיק את החייבים שלו שבעזרתן הוא הצליח לצבור חובות ענקיים כאלה.

אבל השקט נגמר. אנחנו נילחם על הכסף הזה. מי שנדמה לו שהוא יכול להמשיך לא לשלם לאנשים שעבדו, כדאי שישים לב לסעיף בחוזים שהבימה חתם איתנו, שאומר שהשימוש של התיאטרון בזכויות היוצרים על היצירה מותנה בכיבוד החוזה על ידי התיאטרון. זה אומר שאם התיאטרון לא ישלם לנו, היוצרים, המחזאים, הבמאים והמעצבים, אף הצגה לא תעלה על הבמה. זה אומר  שאם הם לא ישלמו, לא יהיה תיאטרון הבימה.

סבטלנה ברגר, מעצבת תפאורה ותלבושות. לא קיבלה שכר על עיצוב התפאורה להצגה "מקווה" שעלתה בתחילת יוני 2019

"הפחידו אותי שמי שיעשה רעש לא יעבוד יותר בתיאטרון". ההצגה "מקווה" (צילום: הבימה)

על פיטר פן וקפטן הוק \ תום ווליניץ

שנים חשבנו ש"קפטן הוק" הוא השודד הנורא ביותר בהבימה, עד שגילינו שהבימה היא השודד הנורא ביותר בהבימה. במשך חמש שנים התארחנו בתיאטרון עם ההפקה שלנו "וונדי ופיטר" (פיטר פן בעיבוד למבוגרים). בתחילה חשבנו שמדובר בטוב-לב מדהים של התיאטרון הלאומי שלוקח תחת כנפיו הפקה עצמאית של יוצרים צעירים שזה עתה סיימו בית ספר למשחק; אך עם השנים התגלה לנו שהמדינה מתגמלת היטב את הבימה בעשרות אלפי שקלים על אירוח הצגות כמו שלנו. 

רבות מספור ה"תקלות" שספגנו בתור ההפקה החלשה והצעירה ביותר שם – טלפנים ש"בטעות" אומרים שאין יותר כרטיסים להצגה שלנו ומציעים כרטיסים ל"עלובי החיים", אירוע של בנק (עם כיבוד) שמתקיים באולם שלנו עד שעה לפני ההצגה, הצגות שנעלמות מאתר מכירת הכרטיסים וכמובן גולת הכותרת – מוסר התשלומים.

אנחנו לא תיאטרון, הכסף לפרסום יוצא מהכיס שלנו, מאות השקלים העלובים שמרוויחים להצגה הם השכר החודשי שלנו. הצ'קים שחזרו השבוע הם צ'קים על הצגות ינואר 2019, לא פחות

במשך חמש שנים נאלצנו לרדוף אחרי הבימה חודשים ארוכים כדי לקבל את חלקנו מהכנסות ההצגות ובכל פעם קולות אדיבים ופרצופים מחייכים נידבו לנו שקרים על "שבוע הבא", "חודש הבא", "הבנק נסגר" ועוד. אנחנו לא תיאטרון, הכסף לפרסום יוצא מהכיס שלנו, מאות השקלים העלובים שמרוויחים להצגה הם השכר החודשי שלנו. הצ'קים שחזרו השבוע הם צ'קים על הצגות ינואר 2019, לא פחות. 

אולי אם במשך חמש השנים שהתארחנו שם היה יורד מישהו מההנהלה לצפות בהצגה ורואה את כספו של מי הוא עושק הוא היה מרגיש קצת רע. ואולי לא. הכסף שלנו, כנראה יישאר ב"ארץ לעולם לא".

תום ווליניץ, במאי הצגת הפרינג' "וונדי ופיטר" שהתארחה בהבימה. הכסף עבור ההצגה לא הגיע עד עצם היום הזה

הכסף בארץ לעולם לא. "וונדי ופיטר" (צילום: לילך רז)

חירות, שוויון, אחווה \ רות טון מנדלסון

ברגעים אלה של התפרצות וולקנית מגג התיאטרון הלאומי, בואו נתעכב רגע על מילה שצריכה להכנס מחדש לחיינו:  "סולידריות". 

איך התפוצצה מורסת הבימה שהייתה רדומה כל כך הרבה שנים?  איך התגלה ביום בהיר אחד גרעון ענק שלא ידענו על קיומו? ואיך הגענו לחובות אסוניים כאלה כלפי קבוצה של יוצרים מרכזיים וחייבים נוספים?

מדוע, לא התלכדו החייבים ויצאו כאיש אחד לדרוש את המגיע להם כשהחובות עוד היו קטנים? כי הפחד שלט, והידיעה שאם יעשו כן לעולם לא יוזמנו שוב לעבוד בהבימה. זו הייתה השיטה

גם באמתחתי חוב על סך 6,500 ש"ח שהבימה השאירו לי כמזכרת לאחר שנפרדו דרכנו בינואר 2019. אך מה לי כי אלין, לעומת חובות ענק כלפי יוצרים שרובם פרי-לאנסים וביניהם כאלה שזה היה מקור הכנסתם היחיד. מדובר באנשים שכתבו, תרגמו, ביימו, הלחינו, צילמו, עיצבו הצגות ונאלצו לחכות חודשים ושנים, מתוך מחשבה תמימה שיום אחד החוב ישולם.  נושא אי-תשלום הפך בהבימה לשיטה, להרגל, להווי… ולמה, תשאלו, עבדו בהבימה למרות שידעו על בעיית מוסר התשלומים הירוד? כי אין הרבה ברירות ואין מספיק תיאטרונים שיכולים להציע עבודה לכולם והבימה היה גם מעסיק מרכזי וגם שורה טובה בקורות החיים.

סיבות רבות ומורכבות הביאו לקריסה, אך אין לי ספק שחוסר סולידריות בין היוצרים היא אחת מהן. ותשאלו מדוע, אם כך, לא התלכדו החייבים ויצאו כאיש אחד לדרוש את המגיע להם כשהחובות עוד היו קטנים? כי הפחד שלט, והידיעה שאם יעשו כן לעולם לא יוזמנו שוב לעבוד בהבימה. זו הייתה השיטה. רק עתה כשגודל המכה התברר, החלו אנשים לשלב ידיים ולפעול יחד. יתכן שזה מעט מדי ומאוחר מדי והחובות גדולים מדי ואולי כבר אבודים.

אם היינו צרפתים, היינו עולים מזמן על בריקדות ושורפים את המועדון, אך אנחנו לא, וכך נותרנו עם הנהלה שפוטרה וחובות ביד.

רות טון מנדלסון, מנהלת מחלקה אמנותית וקשרי חוץ בהבימה בשנים 1978-2019