באמזון רצו גרסה משלהם ל"סיפורה של שפחה". יצא בלאגן

"סיפורה של שפחה" הפכה די מהר לאחת הסדרות הכי חשובות על המסך – אבל גם לדימוי דיי שחוק בשיח הפוליטי-מגדרי, במיוחד בישראל של 2023. לא רק שהביטוי "נהפוך לסיפורה של שפחה" חוזר על עצמו בכל מקום (ודי בצדק לאור המציאות הישראלית העגומה), אלא גם בגל המחאות האחרון נעשה שימוש בסמלים מתוך "סיפורה של שפחה" עם מחאת החלוקים האדומים. העונה החמישית שודרה בספטמבר האחרון ב-Hulu, והעונה שישית והאחרונה כבר אושרה. אז מה הפלא שהמתחרה אמזון רוצה גם תכנית דגל פמיניסטית משלה?

על הרצון הזה עונה "הכוח", סדרה המבוססת על רומן בשם זהה מ-2016, מאת נעמי אלדרמן, שמתפקדת גם כאחת מיוצרות הסדרה. הסיפור מתמקד בנשים (וגבר אחד) ממקומות שונים ומרקע שונה, הנחשפות לתופעה בה הן מפתחות כוח על חשמלי. ההסבר של הסדרה לתופעה היא אבולוציה: נשים פיתחו איבר חדש המאפשר להן לחשמל. אנחנו מכירים את הצלופחים (שגם מופיעים בסדרה בהקשר הזה) המשתמשים ביכולתם הייחודית על מנת לצוד ולצורכי הגנה, והסדרה מנמקת את הכוח בעזרת צורך אבולוציוני של נשים בהגנה (או, לצורך העניין, התקפה), מה שמספק קרקע יציבה יחסית לסדרה.

הסדרה עוקבת אחר מספר דמויות: ראש עיריית סיאטל מרגו קלירי-לופז (טוני קולט), בתה ג'וס (אאוליאי קרבאליו), רוקסי מונק – הבת הלא לגיטימית של מאפיונר יהודי בלונדון (ריה זמיטרוביץ), אלי – ילדה מאומצת לזוג נוצרים אדוקים (היילי בוש), טטיאנה מוסקלב – אשתו של נשיא מולדובה (זרינקה צביטשיץ') וטונדה – כתב חדשות ו-ולוגר בתחילת דרכו (טוהיב ז'ימו). מדובר בלא מעט דמויות מרכזיות שצריך לעקוב אחריהן, ולמען האמת, מדי פעם קל לשכוח שכולן נמצאות באותה סדרת טלוויזיה.

טטיאנה, לדוגמה, מופיעה רק לעתים רחוקות ולזמן מסך קצר במיוחד. טונדה יכול לקבל פתאום הרבה זמן מסך במשך שני פרקים, ובפרק הבא לקבל מעט. הקו המקשר בין כל הדמויות מאד רופף, ועדיין לא ברור אם כולן יתחברו בשלב מסוים, או שמספרים פה עשרה סיפורים נפרדים. בפרק זמן של שעה להכניס כל כך הרבה קווי עלילה גורם לעניין להרגיש קצת דחוס ובכל סצינה חדשה שמתחילה, לוקח רגע להבין עם איזו דמות ממשיכים ומה קרה איתה בפעם האחרונה שראינו אותה. כל דמות כאן היא מורכבת ומעניינת בפני עצמה, אבל ביחד הפסיפס לא ממש מצליח לייצר תמונה אחת גדולה.

עניין נוסף הוא הנסיון לתפקד כסדרת גיבורי-על, מבלי להיות סדרת גיבורי-על. אין פה את האקשן המטורף של "הבנים" או עלילה בלשית מרתקת כמו ב-"באטמן" של מאט ריבס – יש כאן סיפור על מאזן כוח שמתערער, ומה הוא מייצר. אין מגוון רחב של כוחות-על, אבל יש מגוון של סוגי חשמל, ומגוון רמת הכוח שניתן להפעיל במכות חשמל. אולי זה עובד בספר, אבל על המסך זה משמעותית פחות מעניין – הרי המגוון הוא מה שמעניין בכוחות-על. כוח מים, כוח אש, טפרים בידיים, שינוי לאיש ירוק וענק שהורס כל מה שרק אפשר, אבל אולי זאת גם הבעיה שלנו כצופים. אנחנו התרגלנו לגלולה המתוקה שהיא מארוול.

נכון לשלושת הפרקים הראשונים, הסדרה לא הצליחה לרגש אותי. רובה מורכבת מדיאלוגים שכתובים טוב, אבל לא תמיד חייבים טקסט כדי לתת נפח. נקודת התורפה הברורה היא הבימוי והחזון האמנותי. לפעמים הסצינות חשוכות מדי, לפעמים זה מרגיש שהאקשן שם יכול להיות יותר חריף, ולפעמים הסדרה פשוט חסרת ייחודיות. בינתיים לא היה שימוש מרשים בכוחות החשמל של הגיבורות, וזה עדיין רחוק מהמציאות הפוסט אפוקליפטית של "סיפורה של שפחה" – אבל זה לא אומר שאין פה רעיון מעניין.

אני לא צריך פורנו של אפקטים בשביל שהסדרה תהיה טובה, אבל אני כן צריך שיקרה משהו על המסך – ובגלל השילוב בין עריכה דחוסה לבימוי אנמי, הסדרה לא מצליחה להגיע לשיאים, אלא פשוט שומרת אותנו על אש קטנה. אבל אל תטעו, מדובר ביצירה חשובה – כי לשם שינוי נשים לא נמצאות יותר בעמדת הקורבן. "הכוח" לא מציג לנו עולם שבו נשים הן המוחלשות, אלא עולם שבו נשים יוצאות נגד הפטריארכיה והשאלה המתבקשת היא: מה המין הגברי יעשה כדי לשמור על עליונותו? התשובה לשאלה זו הייתה חסרה בשלושת הפרקים הראשונים, אבל אין ספק שזה יופיע בהמשך – כבר עכשיו ראינו ניצוץ של התנהגות מסוג זה בדמות מנהל בית הספר שמבודד את הנערות שגילו את הכח באולם הספורט.

בספר, כל הסיפור מסופר מנקודת מבט המתארת איך המטריארכיה עלתה לשלטון, ובכך העלילה חוזרת אחורה לאותם אירועים. בסדרה האלמנט הזה פשוט לא קיים. אם "הכוח" הייתה נותנת את סיפור המסגרת הזה, ומעדנת את העריכה וקווי העלילה בהתאם, דברים היו מסתדרים אחרת. יש לנו את המרכיבים שאמורים לתת תמונה גדולה יותר, אבל הם לא מצליחים לעשות את זה – ואולי המסגרת הזאת הייתה מקלה על הסיפור.

ל-"הכוח" יש בסיס טוב, ולא סתם המבקרים אוהבים את הסדרה קצת יותר מהצופים (ב-Rotten Tomatoes הנתונים הם 84% מהמבקרים לעומת 45% מהצופים), אבל אפשר להבין למה הצופים לא השתכנעו מהביצוע הצולע, הבימוי האנמי, העריכה הדחוסה והנסיון להיות "סיפורה של שפחה", אבל לא "סיפורה של שפחה". כשמעבדים סיפור כל כך רחב, חייבים להתאים אותו לפורמט, ובמקום להתמקד באלמנטים המעניינים של הסיפור אנחנו מקבלים פשוט בליל של דמויות לא מפוענחות עד הסוף. 

"הכוח", אמזון פריים וידאו