מומלץ פלוס פלוס: 20 הסדרות והסרטים הכי טובים בדיסני+

נמאס לכם כבר לדפדף בקטלוג האפליקצייה של דיסני+ ומרוב עצים לא למצוא את היער? אנחנו פה לעזור. בין קטגוריות של מארוול, סטאר וורז, סדרות של FX ושל Hulu, סרטי דיסני וסרטי איכות הוליוודים – די קל להיאבד בדרך למציאת הבינג'. למזלכם, אנחנו עוקבים באופן תדיר אחר הסרטים והסדרות של דיסני, וכאן כדי לעזור לכם למצוא את עצמכם בתוך שפע החומרים. אלו 20 הפרטים הכי טובים לצפייה בשירות הסטרימינג של דיסני, אל תפחדו מהעכברים שמסתובבים שם.

>> מצחיק אז צוחקים: 15 הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+

האמריקאים (2013-2018)

הדבר הראשון והכי חשוב הוא שמדובר באחת הסדרות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם, ואם לא ראיתם אותה – מדובר בחור בהשכלה שחייבים למלא. הסדרה עוקבת אחר זוג מרגלים רוסים רדומים (קרי ראסל ומת'יו רייס בתפקידי חייהם, שגם טפטף לחייהם כשהפכו לזוג במהלך הסדרה) בימי השיא של המלחמה הקרה (1981-1987), שמנהלים את חייהם כאמריקאים לכל דבר ומגדלים את ילדיהם האמריקאים, עד שהם מקבלים את הפקודה להתעורר ולפעול ולשרוד כאוס, דרמה ומתח בלתי נסבל שנפרש על פני שש עונות ו-75 פרקים. ששוות כל רגע.

כאב אמיתי (2024)

לא רק שהוא זוכה האוסקר לתסריט המקורי (ושחקן המשנה), אלא שזהו גם אחד הסרטים היהודיים יותר שראיתם, ולא רק בגלל שהוא עוסק בשואה. זה היה יכול להיות סרט ישראלי, רק שאצלנו את המסע למחנות השמדה עושים בתיכון, כשהראש מלא בדברים אחרים. "כאב אמיתי" מבהיר שעדיף לצאת למסע הזה בגיל בוגר יותר, גם כי אפשר להבין יותר לעומק את גודל הזוועה, וגם משום שזה מניב קולנוע טוב יותר. סרטו השני של ג'סי אייזנברג כתסריטאי/במאי הוא מעין "באדי מובי" על שני דודנים בעלי אופי מתנגש, שיוצאים להרפתקה משותפת בדרכים. רק שהמסלול מתפתל בין מחנות השמדה לבית קברות יהודי ולבית סבתא בפולין, ולכן אף שלסרט יש גוון קומי, ככל שהוא מתקדם גירוד הטראומה היהודית הרחבה מעורר את הכאב האישי החבוי. יצירה שכל אדם עם אמא יהודיה צריך לראות.

הדב (2022-היום)

לא, לא אכפת לנו שאיבדתם אותה בעונה השלישית – אנחנו עדיין גורסים גם אחרי העונה הרביעית שזו סדרת מופת של ממש. סדרה מגוללת את סיפורו של כרמי ברזטו (ג'רמי אלן וייט, שאולי זכור לכם בתור ליפ מ"חסרי בושה"), שף שעבד במסעדות העלית הכי נחשבות בעולם (השם נומה נזרק לאוויר בנונשלנט) וחוזר לביתו בשיקגו כדי לנהל את מסעדת הפועלים של אחיו, שהלך לעולמו באופן טראגי. מאחורי הסיפור הכמעט קלישאתי הזה מסתתרת סדרה פשוט פנטסטית שמתחילה על 100% אנרגיה ורק מגבירה מאותו הרגע, מורכבת ממלאכת מחשבת מרשימה של עריכה, סאונד, דימויים, ריאליזם וצילום מרהיב שמתחברים יחדיו לתחושת חלום/סיוט שמצליחה להעביר באופן כמעט מוחשי את הטוב והרע שמגולמים בעולם המאתגר של המסעדנות. העונות האחרונות אולי ערערו את ההייפ שקיבלה הראשונה, אבל אל תטעו – עדיין מדובר בסדרת מופת ששווה כל רגע.

הסיוט שלפני חג המולד (1993)

חזונו של טים ברטון, שהגה את הדמויות ואת הסיפור וחתום על הסרט כמפיק, הפך לאגדת חג מולד מקאברית ומוזיקלית באנימציית בובות שזכתה למעמד של קאלט. תערובת של השפעות מהאקספרסיוניזם הגרמני ועד ד"ר סוס מניבה שילוב חד פעמי, כשכל פריים מלא הברקות עיצוביות. גם הסיפור נהדר, וכמו כל סרטיו היותר טובים של ברטון הוא עוסק באמן יוצא דופן ובעל חזון, שכוונותיו הטובות מתרסקות על חומת חוסר ההבנה. מלך הדלעת ג'ק סקלינגטון (שלד עם חורי העיניים הכי מלאות הבעה שראיתם), המנצח מדי שנה על חגיגות ליל כל הקדושים, מואס בשגרה. הוא מחליט לחטוף את סנטה קלאוס, ולחולל את חג המולד במקומו. רק סאלי, בובת סמרטוטים מתפרקת ועתירת תושייה המאוהבת בו בסתר, צופה את הקטסטרופה הבלתי נמנעת. דני אלפמן הלחין פסקול עשיר ודרמתי, עם הדים של קורט וייל, וגם גם שר את התפקיד של ג'ק.

אטלנטה (2016-2022)

המאסטרפיס של דונלד גלובר, אחת הסדרות המגניבות, המיוחדות, המוזרות ובהתאם – גם המפלגות – של השנים האחרונות. יגידו לכם שזו סדרה על הראפר פייפר בוי (בריאן טרי הנרי הנפלא) ועלייתו לגדולה, ועל איך בן הדוד שלו ארן (גלובר) הופך למנהל שלו. ולמרות שזו אכן העלילה המרכזית, זה בסך הכל רקע לטריפ אפרו-סוריאליסטי בנבכי מוחו של גלובר וצוות הכותבים השחור לגמרי שלו. אם אי פעם הסתקרנתם לנסות ולהבין מה עובר במוחו של אפרו-אמריקאי בעידן שבו זו בו זמנית הקהילה שהביאה את התרבות הכי פופולרית בעולם, תוך כדי שהם עדיין מיעוט שסובל מגזענות בארצם (ובעונה השלישית, גם מחוץ לה) – זו הסדרה עבורכם. ובעצם, גם אם אתם סתם אוהבים סיפורים מוזרים עם טון שבין אימה לשכונה.

מי הפליל את רוג'ר ראביט? (1988)

שילוב שנון של פילם נואר בסגנון שנות הארבעים וסרט אנימציה מוטרף בסגנון הלוני טונס. הבלש הפרטי אדי ואליאנט (בוב הוסקינס) מתגייס בעל כורחו לעזור לכוכב המצויר רוג'ר ראביט, המואשם על לא עוול בכפו (כפי שאפשר להבין מהכותרת) ברצח ראש עיר המצוירים. בעלילה הפרועה מעורבים תינוק מצויר עם קול של גבר קשוח, שופט צמא כוח בגילומו של כריסטופר לויד, אשתו הסקסית והאוהבת של הארנב (קולה של קתלין טרנר), סמורים נכלוליים ועוד. האבסורד הוא שהתרכובת הז'אנרית המטורללת הזאת מבוססת על אירוע היסטורי אמיתי משנות הארבעים – קונספירציה של חברת ג'נרל מוטורס לחסל חברת חשמליות. רוברט זמקיס ביים את הסרט ב-1988, כשאנימציה עדיין צוירה ביד.

שוגון (2024-היום)

בזמן שכל העולם מחפש את "משחקי הכס" הבאה בכל מיני ספרי פנטזיה ומיתולוגיה, דיסני ו-FX מצאו אותו בספר מ-1975 על יפן של המאה ה-16. "שוגון" של ג'יימס קאלוול, שכבר הפך למיני-סדרה מצליחה מאוד ב-1980, נוצק מחדש כדרמה טלוויזיונית ספקטקולרית, מרהיבה חזותית, נטולת פגמים כמעט בכל הקשור לעיבוד היצירה ובניית הדמויות והמתח הרגשי. ערימות הפרסים שכבר המטירו עליה בטקסי הפרסים מגיעות לה לחלוטין. ולמרות שאנחנו עוד מחכים לראות איך מתכוונים יוצריה למתוח אותה לעונה שנייה ושלישית בלי להתבסס על הספר (שמסתיים בנקודה שבה הסתיימה העונה הראשונה), העונה הראשונה לבדה מציבה אותה כסדרה בקנה מידה יוצא דופן שהצליחה לעמוד ביומרות של עצמה. איזה יופי.

ג'וג'ו ראביט (2020)

טאיקה וואיטיטי יצר תרכובת קולנועית מוזרה, חצופה ומבריקה, שמעזה לחדור לטריטוריה הכי בעייתית שיש. זה מעין שילוב של "הדיקטטור הגדול", "החיים היפים" ו"ממלכת אור הירח". הטעמים מתנגשים, אבל הקומיקאי היהודי מניו זילנד הוא להטוטן שיודע לחבר דברים שלא מתחברים. ג'וג'ו בן העשר חי עם אמו (סקרלט ג'והנסון) בגרמניה הנאצית. אביו נעדר, וכדי להתמודד עם המחסור, הוא ממציא לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר (וואיטיטי). ג'וג'ו מאמין בכל נימי נפשו לתעמולה הנאצית, וחושב שיהודים הם מפלצות מוזרות. אבל אז הוא מגלה שבביתו מסתתרת נערה יהודיה (תומסין מקנזי) ונוכחותה מאתגרת את כל מה שהוא חושב שהוא יודע. הסרט משתמש בקומדיה כדי לתאר את נקודת המבט הנאיבית של ילד, שמנסה לפענח את המסרים המעוותים שהוא מקבל מהעולם סביבו. עם זאת, הסרט אינו מרכך את האימה, וזו מתפרצת לסרט במלוא העוצמה. סטיבן מרצ'נט כסוכן גסטפו מצחיק ומעורר חלחלה בו זמנית, ובחצי השעה האחרונה הקומדיה והאימה של דרמת ההתבגרות בגרמניה הנאצית מתגבשות למשהו שלם וחד.

פילדלפיה זורחת (2005-היום)

הסיטקום הכי מופרע, ביזארי, קיצוני ונטול גבולות על המסך, אז איך הוא הפך לסיטקום הכי ארוך בכל הזמנים? זה מאוד פשוט – קחו את כל מה שעשו ב"חברים", ותעשו בדיוק ההיפך. במהלך 16 עונותיה, "סאני" הפכה לסיטקום המצולמת הכי ארוכה בתולדות הטלוויזיה, ובכך ריסקה שיא שהחזיק יותר מ-50 שנה. שלישיית היוצרים/כותבים/שחקנים (רוב מקלהני, צ'ארלי דיי וגלן האוורטון) כבר חתומים לעוד 2 עונות לפחות, ועל פי העונה האחרונה הם לא הולכים לעצור גם אז. למעשה, למרות גילם הטלוויזיוני המופלג, הסדרה מרגישה רעננה כל כך עד שספק אם הם אי פעם יעצרו.

מסכנים שכאלה (2023)

סרטו המסחרר של יורגוס לנתימוס הוא גלגול מודרני של סרטי המפלצות הליריים של שנות ה-30 של המאה ה-20, עם ווילם דפו בהופעה נוגעת ללב כמדען בעל חזות מפלצתית שהשתיל את מוחה של תינוקת בת יומה בגוף אמה המתה. הסרט עורר ויכוחים סוערים סביב השאלה אם הוא פמיניסטי, או שזה עוד מבט גברי מחפיץ על אישה שמוצאת את עצמה דרך סקס, אך בעינינו בלה בקסטר – בגילומה העילאי של אמה סטון – היא אחת הגיבורות הכי נפלאות שנראו בקולנוע מזה זמן רב. היא כל כך ייחודית, סקרנית, אותנטית, ולא נותנת לשום דבר להכשיל אותה בדרכה לגילוי עצמי, שצריך להקים מועדונים על שמה. אנחנו נהיה המצטרפות הראשונות.

פרדייז (2025-היום)

זה מתחיל כמותחן פוליטי על סוכן חשאי שחשוד ברצח נשיא ארה"ב, ומתגלגל עד לסיום מושלם. הממתק המפתיע של השנה האחרונה, פרדייז הפתיעה אותנו עוד בפרק הפתיחה המצוין שלה, עם טוויסט שזרק אותה מז'אנר אחד לז'אנר אחר לגמרי, והצליחה להחזיק את המתח מצוין עד לצמד פרקי הסיום שהכריעו את זה עבורנו – מדובר באחת מסדרות הרצח היותר טובות של השנים האחרנות, ואנחנו מתים שתגיע כבר העונה השנייה.

צורת המים (2017)

ב-1962 אלייזה האילמת (סאלי הוקינס) עובדת כמנקה במרכז לחקר האוויר והחלל בבולטימור. היא ושכנה המאייר (ריצ'רד ג'נקינס) מתגוררים מעל בית קולנוע שמקרין סרטים ישנים. יום אחד מובא למתקן הסודי יצור מים פלאי שנלכד בדרום אמריקה, ובינו ובין אלייזה נוצר קשר מיידי. סרטו זוכה האוסקר של גיירמו דל טורו טווה יחדיו מוטיבים עלילתיים וסגנוניים שנשאלו ממקורות שלא אמורים להתחבר – סרטי מפלצות מעידן הפרנויה של המלחמה הקרה, סרטי ריגול, קומיקס, מלודרמה, המיתולוגיה היוונית ומיוזיקלס. הכל מתגבש לאגדה אפלה ועתירת יופי על כמיהותיהם הכמוסות של אנשים שנאלצים להסתתר. כמו היצור שבמרכזו, הסרט הוא מפלצת מופלאה בעולם אכזר, והוא עוטף את הצופים בבדידות וכאב, וגם באהבה ואמפתיה גדולה.

רק רוצחים בבניין (2021-היום)

הסדרה שהניעה את כל גל סדרות הרצח של השנים האחרונות, ובכנות היא כל כך ליגה אחרת שזה מכעיס. וגם סלינה גומז מעולה. וזה מעצבן. למה היא מעולה? למה מגיע לנו כל הטוב הזה? אז נכון שלאורך ארבעת עונותיה לא היתה יציבות מלאה (אם כי העונה הרביעית החזירה את החגיגה), אבל "רק רוצחים בבניין" כבר קבעה את מקומה כבכירת הז'אנר. שלושת השכנים עם האובססיה המשותפת לפודקאסטי פשע-אמיתי כבר הסתבכו מעל הראש, אבל איכשהו ממשיכים במעלליהם תוך כדי שיש יותר מדי גופות בסביבה. הגאונות האמיתית של שורט ומרטין נעוצה ביכולת שלהם להצחיק ולרגש לסירוגין ובמהירות גבוהה, והסדרה הזאת נתפרה למידותיהם כדי שיוכלו להפגין את היכולת הזאת. בית ספר גבוה לקומדיה.

ת'ור: ראגנארוק (2017)

זוכרים שכל הקטלוג של מארוול זמין גם הוא בדיסני+, נכון? כי למרות ההתדרדרות במותג, קשה לשכוח את הימים בהם גיבורי העל של ה-MCU היו הדבר הכי כיף בקולנוע המסחרי מאז המערבונים. "ת'ור ראגנארוק", טכנית סרט הת'ור השלישי, הוא אחד המופעים היותר מהנים של קווין פייגי, שהבריק עם הבאתו של טאיקה ואיטיטי למושב הבימוי, לפחות בסרט הזה (ההמשכון היה קצת פחות מלהיב). אחרי הניסיונות השייקספירים והדרמטים של סרטיו הראשונים, בסוך מסתבר שכריס המסוורת' הכי נפלא בקומדיית גלדיאטורים בחלל, וכי הכמיה שלו עם ההאלק (שלא לדבר על יצורי סלעים) הרבה יותר טובה מאשר עם איילת זורר. חגיגה לעיניים, בידור טהור ואחד הסרטים הכי מהנים שתמצאו בשירות של דיסני+.

באפי (1997-2003)

מי שראה את באפי כבר יודע איזו סדרה מתעתעת זו, איך הרושם הראשוני שלה הוא הטעיה מכוונת, איך הקנקן הפופי והצבעוני מסתיר בתוכו כמה מהרגעים העמוקים והכנים ביותר שנראו על המסך. באפי ציידת הערפדים עוסקת בתיכוניסטית שהורגת ערפדים יחד עם חבריה לכיתה, ואדם מבוגר אחד שנקרא "הצופה". כן, יש קרבות (לא פעם, קורעים מצחוק בזכות הדיאלוג השנון), ויש ערפדים (וחלקם דמויות מורכבות ומבריקות, *אהם* ספייק), אבל לב הסדרה דווקא ברגעים שמסביב לכל הערפדים. הם, למעשה, רק דימוי לשדים שבאפי נאבקת איתם לאורך ההתבגרות – קנאה, כעס, דיכאון, אהבה, מיניות, אובדן וכל מה שכל אחד מאיתנו עובר ועבר על בסיס יומי. היא פשוט עוברת את זה עם ערפדים.

לוגאן: וולברין (2017)

סרט האקשן שביים ג'יימס מנגולד מחזיר את יו ג'קמן ופטריק סטיוארט לדמויות שגילמו בסדרת סרטי "אקס מן", הפעם בגרסה שונה, מבוגרת ואפלה יותר. שנים רבות אחרי הרפתקאותיו כגיבור על, יכולותיו של המוטנט שמתבגר באיטיות ומחלים מכל פציעה נחלשו מאוד. את ימיו הוא מעביר בהברחת תרופות עבור פרופסור צ'ארלס אקסבייר המבוגר, שכבר לא שולט בכוחותיו הטלפתיים ומסכן את הסובבים אותו. הסרט מתרחש בדיסטופיה תאגידית בה כבר לא נולדים מוטאנטים, אך מתברר כי אחד מאותם תאגידים השתמשה בחומר הגנטים של לוגאן ואחרים כמותו כדי ליצור צבא של ילדים מוטנטים. לוגאן יוצא למסע כדי לעזור לאחת מהן – ילדה בעלת כוחות דומים לשלו – להימלט למקום מבטחים. הסרט שובר את הנוסחה הרגילה בסדרת הסרטים לטובת מעין מערבון מדע בדיוני אפל, שמרפרר במיוחד ל"שיין", קלאסיקה משנות החמישים שהייתה מועמדת לאוסקר.

וונדה-ויז'ן (2021)

המיני-סדרה שפתחה את השלב הרביעי של היקום הקולנועי של מארוול. יש בה את הטעם המוכר של מארוול, לצד חדשנות המתבטאת במחווה לסיטקומים אמריקאים. אבל כוחה הגדול של וונדה-ויז'ן לא נמצא בכמה היא תרמה לסיפור הגדול או איזה קרבות CGI יפים עשו שם (די, קצת מיצינו), אלא ברעיון נראטיבי פשוט שמנוצל לבניית פורמט יצירתי להפליא, שבתורו מגולל סיפור קטן. כל הדברים הנ"ל לא אופייניים למארוול, או לסדרות קומיקס, ולכן זו גם סדרה שספגה לא מעט שנאה ממעריצי מארוול, שפתחו דיסני+ כדי לראות גיבורי על מפוצצים דברים, ומצאו פרק של סיטקום מהפיפטיז. לכן דווקא עבור אנשים שלא נמשכים לסדרות קומיקס, ועל אחת כמה וכמה עבור חובבי טלוויזיה, זו סדרה מופתית.

מואנה (2016)

אגדה על נערה פולינזית שמורדת באביה החששן, ובעידודה של סבתה "המשוגעת" יוצאת לים לחפש אחר מאווי משנה הצורה (דוויין ג'ונסון, בתפקיד שהותאם למידותיו) בתקווה שיעזור לה להשיב לאלת האיים את הלב שגנב ממנה ולתקן את האסון האקולוגי שחולל. הנערה הסקרנית והעקשנית היא גיבורה נהדרת, ומערכת היחסים בינה לבין מאווי השחצן ומנופח השרירים אינה רומנטית כמקובל – הנרטיב הוא יותר של "באדי מובי" (ראו "קיד וקסידי"), כולל בדיחות תואמות. גם התרנגול הטיפש כמו נעל שמתלווה אליהם הוא סיידקיק לא טיפוסי. האנימציה יפהפייה, וההקשר הפולקלוריסטי מאפשר לה לחרוג מדי פעם מהקו הריאליסטי האופייני. השירים הנהדרים שכתב לין מנואל מירנדה ("המילטון") הרמוניים, מרקידים ועושים חשק לעוד. ולצד כל אלה יש רגעים של חיבור אקזיסטנציאליסטי לטבע שלקחו השראה מסרטי מייאזאקי, והם תורמים ל"מואנה" קמצוץ של שאר רוח. במילים אחרות: כל מה שדיסני יודעים לעשות, עם תוספות.

בלואי (2018-היום)

לכאורה, מדובר בסדרת ילדים. היא לגמרי מצוירת ככה, באנימציה קופצנית אך נעימה (בניגוד להתקף האפילפסיה המתמשך שהוא בערך כל שאר סדרות הילדים/נוער), ומתרחשת בגרסה פיקטיבית של בריסביין, אוסטרליה – עיר בה כולם הם בעצם כלבים מזנים שונים. הסדרה מתמקדת במשפחת הילר, בלואי בת ה-6, בינגו בת ה-4, צ'ילי האמא השקולה והכוכב האמיתי של הסדרה – אבא בנדיט. קל במבט ראשון לפטור אותה כ"משהו לתקוע איתו את הילדים מול המסך בלי שזה יעשה יותר מדי נזק", אבל מבט מעמיק יותר יגלה יצירה מורכבת וחכמה בהרבה, כזו שמצליחה לספר נרטיבים שידברו לכל אדם (גם לא-הורים), ובכל גיל, ואיכשהו להישאר בגובה העיניים של כולם.

קיץ של נשמה (2021)

המוזיקאי/עיתונאי/סופר/גאון קווסטלאב – או בשם לידתו אמיר תומפסון – חזר בסרט הדוקומנטרי הזה לפסטיבל המוזיקה הנשכח שהתקיים בהארלם בחודשי הקיץ של 1969 – פסטיבל שלא רק הביא לבמה את האמנים השחורים הכי גדולים של אותה תקופה, בהם סטיבי וונדר, נינה סימון, בי.בי קינג וסליי סטון, אלא גם היה רגע תרבותי מהותי. ההופעות תועדו ורובן לא שודרו מעולם – החומר התייבש במשך שנים בארכיון עד שאותר על ידי ארכיבאי שהבין מה יש לו ביד. הסרט משלב בין החומרים מההופעה לסיפור של הפסטיבל ושל אותה שנה היסטורית, הפעם מנקודת מבט שונה מזו שאנחנו רגילים לראות. דוקומנטרי זוכה אוסקר שלא קיבל את תשומת הלב שלו, כי הוכרז כ-30 שניות אחרי שוויל סמית' נתן סטירה מצלצלת.