מכונת זמן: הכמיקל בראדרס לא מחדשים אבל עדיין נשמעים מצוין

איב סן לורן צוטט פעם באומרו "Fashions fade, style is eternal", ואף שכנראה מדובר בצמד המתלבשים הכי גרוע בבית האבות של האלקטרוניקה הבריטית, קשה למצוא משפט שייטיב להסביר את כוח החיות המרשים של הכמיקל בראדרס. על היעדרן של קסדות רובוטים מעוצבות או אפיל רוקנ'רולי יוצא דופן, פיצו תמיד טום רולנדס ואד סימונס בכמויות של סטייל מוזיקלי שהיה שייך להם בלבד. הם בחורים אנלוגיים בעולם דיגיטלי שזה 20 ומשהו שנה מצליחים להישמע רלוונטיים מול כל אופנה חולפת, או לכל הפחות לא מיושנים; וגם זה הרבה מאוד. 

הנוסחה הכימיקלית שלהם הובילה את המחנה כשביטים גדולים מאנגליה השתלטו על אמריקה, אחר כך השתלבה הנוסחה בטבעיות בצליל הדיסקו־Fאנק, באלקטרוקלאש ובפידג'ט האוס (היה פעם דבר כזה); וגם אם השנה הייתה 1970 – בין פרפורי הגסיסה של הביטלס לקראוטרוק הגרמני – הם לא היו נשמעים לגמרי מחוץ לזמנם. כיוון שעולם הפופ מודד הצלחות על פי כמות השירים שהכנסת לרדיו, התחושה היא שמאז "Galvanize" איבדו קצת הכמיקל בראדרס את האחיזה בהווה, אבל האמת היא שלהיטים של הכמיקל בראדרס היו תמיד תאונות אולפן משמחות יותר משירי פופ מהונדסים במכוון, ואם לא מייחסים לנתוני המכירות חשיבות יתרה, תוצרת העשור האחרון שלהם מתגלה כסדירה וכרעננה.

כשהם כן מנסים להנדס להיט – באמצעות הגיוס המחודש של קיו־טיפ ומישל גונדרי ל"Go" מהאלבום החדש – התוצאה יעילה אבל נשמעת כמו הלחמה של יותר מדי קטעי עבר.

כשהם יורדים מרכבת הניצחונות וצוללים אל פסיכדליה נטולת פזמונים – איפשהו בשליש השני של "Born in the Echoes" – הם נשארים המפיקים הכי סקרנים וחרוצים בביזנס, טריים להפליא מול העצלות המביכה ששולטת למשל באלבום האחרון של הפרודיג'י. כל המילים האלה מגיעות מאהבה גדולה למורשת הכימיקלית, אבל הן בעיקר דרך להתחמק מהניסיון חסר הסיכוי לכתוב על האלבום החדש משהו שלא יכלול את המילים "אסיד", "היפ הופ" ו"רינגו סטאר".

אלבום דאנס מוצלח הוא הישג לא רע למי שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם לפני 20 שנה. זקני השבט זוכרים איך כמה חודשים לפני יציאתו הכמיקל בראדרס עדיין נודעו כ־Dust Brothers, כינוי שסחבו מצמד המפיקים האמריקאים באותו שם, ששנה אחר כך היו אחראים לאלבום סימפולים משפיע לא פחות שיצא בלב הניינטיז – ״Odelay" של בק. האירוח של בק ב"Wide Open" – קטע הדיפ־האוס המלנכולי שסוגר את "Born in the Echoes" – לא רק מזכיר איזו דרך ארוכה עשו כולם מאז, אלא גם כמה מעט התרחש בעולם הצלילי של הכמיקל בראדרס. בשינויים מינורים, "Born in the Echoes" יכול היה לצאת גם ב־1995 ואף אחד לא היה שם לב שמשהו לא בסדר, ונראה שאותן המילים יוכלו להיכתב גם ב־2025. ככה זה כשלסטייל אין גיל.

השורה התחתונה: נוסחה מנצחת לא מחליפים