הלא מתורבתים: אנשי התרבות מספרים למה הכי התגעגעו בקורונה

עדי אולמנסקי

"מה שחסר לי בעיקר הוא הציפייה. כשקונים כרטיס להופעה יש משהו לחכות לו, סופרים את הימים עד שיגיע התאריך וזה יוצר מעין ריגוש שחסר לי מאז ימי הקורונה. לפעמים גם חסרה לי הספונטניות הקלילה של סתם ללכת לסרט לא מוכר, בלי לתכנן מראש".

ברק הימן

"אחד הבונוסים הגדולים של המגורים ביפו הוא הקרבה לבלומפילד, שהפך להיות חלק מהחיים שלנו. לטוב ולרע. לרע – כי אתה שומע מהבית את האוהדים רעי הלב של מכבי תל אביב (לא כולם כמובן הם כאלה) מתגזענים בצורה הכי מגעילה ודוחה על תושבי יפו הערבים, ואין לך הרבה מה לעשות בנידון חוץ מלהצטער שהם נולדו בכלל. לטוב – כי זה תענוג עילאי ללכת עם הילדים והחברים שלהם לראות משחקי כדורגל לייב, לשאוג יחד עם הקהל כל אימת שיש כמעט גול ולהתחרפן מרוב עצב ותסכול כל אימת שהקבוצה שאתה מעודד חוטפת על הראש. אני כל כך מתגעגע לאנרגיות הפסיכיות האלה שרק אנשים מאוד מוזרים לא מבינים את הקסם והכוח שלהן, וברור לי שבמשחק הראשון שיתקיים מול קהל גדול מתחת לבית כאן ביפו אני אהיה שם עם כל חבורת הילדים ולא משנה בכלל מי נגד מי".

בלומפילד (באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

רם אוריון

"אני מתגעגע לחזור בהופעה מהשירותים של המועדון לתוך אולם מלא אנשים ומאד רועש, ולשמוח שהספקת לפני שנגמר השיר שלא היה אכפת לך במיוחד להפסיד".

חן אלמליח

"אני בעיקר מתגעגעת לטיסות שבזכותן אנחנו יכולים לחוות ולצרוך תרבות ללא מגבלות וגבולות גיאוגרפים או פוליטיים. ביוני של שנה שעברה ביקרתי בפסטיבל 'מוואזין' ברבאט, מרוקו. פסטיבל שהליינאפ שלו מורכב מאמנים בינלאומיים ומקומיים. כך שלצד מיגוס, ג'יי באלווין ורוזליה, אפשר לצפות גם בנג'ווא כרם הלבנונית, פנייר המרוקאים ומוחמד עאסף הפלסטיני. אמנים שהם למעשה שכנים קרובים (קרובים מאוד) שאין סיכוי שנצליח לראות כאן. לא בזמן הקרוב לפחות. את רוזליה אגב פספסתי והבטחתי לעצמי שאתפוס אותה במקום אחר השנה. גם קיוויתי להיות נוכחת בסאנדיי סרוויס אחד לפחות של קניה ווסט וכבר תכננתי לחזור לפסטיבל ברבאט גם השנה. שנה הבאה, אינשאללה".

אייל שכטר

"אני חושב שאני הכי מתגעגע כצרכן תרבות ללכת לסרט בשבת. אני אוהב ללכת לבד, לשבת בשורות הקדמיות, איפה שהרוב לא אוהבים לשבת, בעיקר באולמות הגדולים, ואז להתעטף בסרט – להתנתק לשעתיים מהאולם שבו אני נמצא, מהחיים, מהעולם. לצוף".

(דימוי: Shutterstock)

יניב ביטון

"לקנות פופקורן בקולנוע לב בהקרנה של אחת בצהריים ולשבת לבד באמצע האולם. להיכנס בשערי מועדון הבלוק בתחילת ערב ולא להיות בטוח באיזה מצב אצא ממנו. לשיר בהופעה של אביב גדג' מתחת לבמה בבארבי בגרון ניחר ועם בירה ביד".

נעמי לבוב

"אני מתגעגעת לרגע הזה, לשנייה לפני שהצגה מתחילה, או מופע מחול, או קונצרט או מופע מוזיקלי. לרגע הזה שהחושך יורד, ול'אנא כבו את מכשיר הטלפון שלכם'. לרגע הזה שהאולם מוחשך ויש עוד לחשושים אחרונים בקהל, לתקווה הקטנה הזאת שצצה בכל פעם, שאולי המופע הזה הולך להיות משהו בלתי נשכח".

דליה שימקו

"אני צרכנית תרבות כפייתית, כך שאני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים. החל מללכת לקולנוע מהרגע לרגע, ללכת להצגות בכל מצב ופעמים רבות לבדי כי תיאטרון עבורי הוא מקום מנחם, סוג של בית נפשי. אפילו אם ההצגה לא לטעמי. וכמובן חיכיתי לניק קייב ביוני הזה. ההופעה הקודמת שלו הייתה סוג של זיכוך רוחני".

אולם ומלואו. תיאטרון גשר בקורונה (צילום: איליה מלניקוב)

דנה מודן

"אני מתגעגעת עד כאב לשבת באולם קולנוע ממוזג בשעת צהריים, לאכול פופקורן בזמן הטריילרים ולהמתין בהתרגשות להרפתקה".

תהילה חכימי

"אני מתגעגעת לקולנוע, למסך הגדול. אפשר למצוא סרטים טובים גם בטלוויזיה, ברשת, ולא צריך לצאת מהבית. אבל דווקא זה העניין, חסרה הפעולה של היציאה מהבית כדי ללכת לקולנוע, ההתלבטות לאיזה סרט ללכת, מה מציג איפה ומתי. לפנות זמן במיוחד, לשבת באולם הגדול, לחכות שהאורות יכבו, שהאיש בשורה מאחורי יכבה כבר את צלצול הסלולרי. מתגעגעת מאוד גם לפופקורן של הקולנוע, לא יכולה בלעדיו, על אף המליחות הקיצונית. הפעם האחרונה שהייתי בקולנוע הייתה בפריז, הציגו את 'Cluny Brown', סרט אמריקאי משנות ה-40. ישבנו באולם קטן, זה היה בסוף פברואר, באיטליה כבר הכתה הקורונה, בפריז עדיין לא ממש. מאז עברה חצי שנה, וכל בתי הקולנוע בארץ סגורים. אלוהים יודע מתי אחזור לפריז. בינתיים, אפשר לפנטז על הקולנוע ובכל מקרה, תמיד תהיה לנו פריז".

עדי קיסר

"מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כך שאני מתגעגעת להופעות, למתח בין הבמה לקהל, למפגש הזה שיכול לקרות בו כל כך הרבה. גם סתם ללכת ברחוב ולהרגיש כל מיני מופעים של אנשים ושל הסטייל שלהם הפך לעניין מוזר עם מסכות שמסתירות חצי פנים ונוטעות תחושה לא נוחה. אני חושבת שבתרבות יש קריאה לאפשרות חדשה או הזדמנות לחוויה לא צפויה, והמצב הנוכחי מייצר סוג של הימנעות והישמרות שלא מאפשרים את הרוח הזו, וזה חסר לי. מצד שני, תרבות היא דבר חזק וחי, והיא עוברת בתקופה הזו שינויים באופי ההתגשמות שלה בחיים שלנו. כמובן שקשה לעסוק בנושאים האלה כשכל כך הרבה אנשים כאן במצוקה כלכלית ובאי ודאות לגבי העתיד".

מרסדס בנד בבארבי (צילום: אורית פניני)

ניצן מינץ

"אני מתגעגעת למקומות סודיים שניתן למצוא רק בסמטאות משונות בדרום העיר. מתגעגעת לתחושת ההפתעה כשאני מוצאת מקום כזה בלי שציפיתי. באחת הסמטאות בפלורנטין, בין נגריות מתפוררות ומבנים נמוכים מכוסי אסבסט, מצאתי כך בהפתעה את בית הקולנוע העצמאי קולנוע קנדה. כך בשעה מאוחרת בלילה כשחזרתי הביתה כולי מרוחה צבע מיום עבודה, ראיתי תור של אנשים צעירים ויפים עומדים ומחזיקים כוס בירה קרה מול שלט בית הקולנוע החבוי. באותו רחוב כמה מטרים משם, באחת החצרות המוזנחות, מצאתי גם מסעדת פופ אפ של השף קינן בסל. זוגות לבושים היטב ישבו שם ושתו יין. אני מתגעגעת לתחושת השפע המפתיעה של מוסדות תרבות עצמאיים שנפתחים במקומות הכי פחות צפויים, מנוהלים על ידי אנשים צעירים שאפתניים בתחילת דרכם. לטעמי תל אביב מאז ומעולם הייתה שייכת ליזמים מהסוג הזה ולצערי לא רק שהם אינם מקבלים תמיכה, הממשלה עם כל מהלכיה ממש סוגרת עליהם דלת אחר דלת בפרצוף".

DEDE

"מה שחסר לי בתקופת האין תרבות היא ההרגשה האמיתית של עיר גדולה והחיים שבה. הופעות, מפגשים, תערוכות, השקות ושלל האירועים מכל התחומים מהווים גורם משמעותי בתנועה שבתוך העיר, ואת אחת הסיבות העיקריות לגור בעיר ולהמשיך לשוטט בה מעבר לשעות העבודה וליתר המטלות והסידורים. תנועת עוברי האורח ברחובות היא הדם של העיר וכיום נדמה שהדם הזה נעצר. בנוסף, אירועי התרבות משקפים את רוח התקופה, את מה שעובר בראשם של היוצרים השונים, שמתרגמים את חיי היום יום לתמונה, פסל, צליל וכדומה. הם מניעים כך את גלגלי ההשראה, הדימיון והשיח וכעת השפעתם על הקהל ועל יוצרים אחרים חסרה. בתור אמן שפועל רבות במרחב הציבורי, חסר לי ההמון האנושי המגוון שלרוב מציף את הרחוב וכעת דולל משמעותית. חסר לי העושר האנושי שנהנה מהמרחב הציבורי וסקרן לגלותו ללא פחד".

נדב הולנדר

"הייתי שמח מאוד להיכנס עכשיו לדיזנגוף סנטר מהכניסה של קינג ג'ורג' ולטפס במעלה המדרגות הנעות, עלייה איטית ומדודה שלקראת סופה אוויר הפסגות נהיה צונן וניתן להריח את רכס הרי הפופקורן, להיכנס לקולנוע לב ולצאת משם אחרי שעתיים, קצת אחר, להזדחל מטה במדרגות הלולייניות, להרהר עוד קצת, ורק אז, ברגע שבו ניפלט בחזרה אל האוויר הסמיך של קינג ג'ורג', להתחיל לנתח יחד את מה שחווינו".

קולנוע לב (צילום: יח"צ)

זיו קורן

"אנחנו כל כך שקועים בהישרדות שכמעט התרגלנו לריחוק ההזוי שנכפה עלינו, והעובדה שזה הפך לשגרה רק מעצימה את גודל החוסר. החוסר במגע. התרבות נמצאת בשכבה שמעל האינפורמציה, במקום שמתחבר לרגש, ושם החוסר הגדול מבחינתי. המגע בתרבות, בחומר, בצליל, בתנועה ובפריים הוא שהופך את התרבות לצורך קיומי שביום אחד כמעט נעלם מחיינו".

אמיר שורוש

"הדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא לשמוע את הצחוק של הקהל ואז לשמוע אותו שוב ושוב. זה רגע שעושה נעים לנשמה".

רננה רז

"הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו הוא השהות בחלל אחד – המופיעים והקהל. לראות אנשים נוגעים, נושמים ומזיעים ממרחק קטן".

שושקה אנגלמאייר

"כצרכנית תרבותית אני הכי מתגעגעת לקרבה חברתית. זאת שהייתה פה לפני המגפה. לפני שנים רבות, כשהתרבות הייתה תרבות, ולא תרבית. מתגעגעת לדחוף אנשים בתור לקולנוע, לשבת עם חברים במזנון לפני הסרט ולחלוק שייק פירות, להעביר בקבוק מפה לפה, ללחוץ על כפתורי מעלית באצבע חשופה, לגעת בכל דבר אפשרי, לקבל בקופה את כרטיס האשראי בלי לדאוג שאולי נדבקו חיידקים, להשתעל בכיף בקולנוע בלי שכולם יביטו בי בזעזוע, בחשד שאולי אני דבוקת קורונה, להיכנס לסרט בלי שיבקשו ממני להרים ת'מסכה מעל האף.

"מתגעגעת לפתיחות תערוכות בימי חמישי. להתלבטות עם חברים לאיזה תערוכה כדאי ללכת. לדרך ברגל או באופניים לגלריות. לעבור ליד אנשים בלי לחשוב על מרחק שני מטר. להתקל באנשים ולהתנצל. להתערבב בהמון אנשים נהנים מהחיים שפוגשת שם. ששמחים לקראתי, שושקה, ומאוכזבים אם מגיעה זאב. לדרינקים. לבוטנים הלא משהו, ולפעמים קשיו, שמוגשים בפתיחות בכלי פלסטיק, וכולם מנשנשים מצלחת מרכזית אחת.

"הכי מתגעגעת לאינטראקציות עם אנשים זרים שלא מכירה. להתערבב איתם. להסתכל בעיניים, במקום בפיקסלים. לחיוכים בלי מסכות. לנשיקות לחי כשנפגשים. חיבוקים כשנפרדים. הצעות לשיתופי פעולה. סמול טוק. מתגעגעת לשיחות שניהלנו פעם, על דברים אחרים מקורונה. זה היה כל כך מובן מאליו פעם. פגישות ספונטניות בדרך למופע גראז' רוקנרול של המפשעות. צפיפות בבארבי בהופעה של המסך הלבן. רעש ועשן. לא מתגעגעת לאירועים תרבותיים מסוימים, אלא למה שעטף אותם. מתגעגעת לכל מה שלא חשבתי שאתגעגע אליו, לכל מה שהתלוננו עליו פעם. זה מה שאני מתגעגעת אליו עכשיו".