הלוחם

העולם, תסלחו לי, איננו זקוק לאידאולוגיה חדשה, או מנהיג חדש, או מכשיר שעושה פיפ-פיפ. העולם זקוק לצאת לחופשה ארוכה מעצמו. כמו זה שיצא אליה יזהר (שם בדוי), שלמד שנתיים מתחתי בבית הספר, ושתמיד חלם להיות לוחם שוורים:

לאביו היתה מכולת, שהיתה צמודה למקלט סגור בין כמה חצרות, שעליהן סגרו שני רחובות קטנים, והמכולת עצמה היתה סגורה כל יום בין שתיים לארבע. הרבה דברים סגורים, ואכן כאשר נפטר אביו,

כולם היו סגורים על זה שיזהר ימלא את מקומו, והוא התייצב ליד הקופה – אזור בגודל ארבע בלטות שהיה סגור על ידי לוח עץ בצורת ר', כאילו עצם תנועתו של אדם בתוך המכולת שלו היתה עבירה מוסרית חמורה. מה הפלא שיזהר חלם יום אחד לברוח מהכל,

אבל אף אחד לא חשב מעולם שיעשה את זה. עד שיום אחד נסע לבקר דודה חולה במקסיקו, ולא חזר. הדודה נפטרה, הוא ישב שם שבעה, ואחר כך שכר אוטו, אמר שהוא נוסע לארה"ב, ונעלם. בהתחשב במוניטין המפוקפקים של מקסיקו, כולם הניחו שנקלע לאירוע אלים כלשהו ומצא את מותו. אך לפני כמה חודשים ראיתי אותו שוב: באותה מכולת, מאחורי אותו דוכן סגור ליד הקופה. הסיפור הרשמי היה תאונת דרכים: חטף מכה איומה בראש, איבד את זכרונו, ושכב כמעט עשר שנים בבית חולים במקסיקו בלי לדעת מי הוא ואיך הגיע לשם. עד שיום אחד התחיל זכרונו לחזור אליו אט אט, והוא הצליח לשחזר את חייו האבודים, וחזר. לקח לי בדיוק שעה של שיחה בטלה להבין שהוא משקר:

ראשית, בתור בן אדם שחי עשר שנים בבית חולים הוא נראה שזוף ושרירי להפליא. שנית, הוא לא זכר את שם בית החולים. הוא נשבר אחרי שלוש פעמים ששאלתי אותו, "אתה בטוח?"
"טוב", הוא אמר, "זה לא היה בדיוק איך שאמרתי. אבל זה מה שאמרנו לאנשים."
"אז איפה היית?"
"במקסיקו. למדתי להיות לוחם פרים!" אמר.
"באמת?"
"כן-כן!" הנהן. "אבל זה לא הסתדר."
"למה?"
"אחרי חצי שנה לימודים, שמו אותנו פעם ראשונה מול פר, והוא נגח אותי. לא רציני, אבל מפחיד. ואחרי זה כל פעם שהיה בא פר, הייתי עושה במכנסיים. לא מדבר איתך בכאילו, אשכרה עושה במכנסיים."
"הבנתי."
"קקי."
"הבנתי."
"ממש."
"הבנתי! בסדר!"
"ורציתי לחזור. אבל כבר חשבו שאני מת, כולם. התוכנית שלי היתה לבוא, להגיד להם: לא רק שאני לא מת – אני לוחם פרים! אבל גירשו אותי מהבית ספר הזה."
"אז איפה היית כל השנים האלה?"
"שמה," אמר. "פתחתי מכולת בתוך הבית ספר. עשיתי טונה כסף. אבל אז סגרו אותם, כי אמרו שזה לא פייר לפרים, וזה. נהייתה סתם מכולת. וזה יש לי פה, בשביל זה להיות במקסיקו?" והוא השתתק כי בדיוק נכנסה שכנה מהבית ליד, וקנתה קוטג' ושימורי תירס. הוא חזר
לדבר רק אחרי שהסתלקה.
"לא מדברים על זה ליד לקוחות,"
אמר בהתנצלות.
"למה?"
"כי אם ישאלו אותי למה לא הייתי
לוחם פרים, אני יצטרך לספר להם
על הקקי במכנסיים, ואז מי יבוא
לקנות ממכולת של מישהו שעשה
דבר כזה?"
"אתה לא חייב לספר הכל,"
אמרתי לו.
הוא נעלב: "מה אני, שקרן?"

וחזר לסדר את הדוכן שליד הקופה, מרוצה מהחיים כמו שמעולם לא ראיתי אותו. מה שגרם לי לחשוב שהעולם איננו זקוק לאידאולוגיה חדשה, או מנהיג חדש, או מכשיר שעושה פיפ-פיפ. העולם זקוק לצאת לחופשה ארוכה מעצמו. אבל אולי הייתי מסיק את המסקנה הזו בכל מקרה. אולי אני אחד כזה שקודם מסיק, ואחר כך מוצא דוגמה. אם זו אכן דוגמה למשהו. לא בטוח. יותר מדי קקי יש בסיפור הזה.