הלילות החדשים של תל אביב: אלפי צעירים גילו את הרחוב

הלילה של תל אביב הוא קסם. האוויר שמתקרר מעט, הבריזה שנושבת חלושות, השקט היחסי שיורד על הרחובות. האנשים שיוצאים מבתיהם רחוצים, נינוחים, מוכנים לבלוע את כל מה שהלילה הזה ישים להם בפה. הלילות העצובים של ימי הקורונה ברחובות הריקים והנטושים היו כל מה שתל אביב היא לא. והיה ברור שברגע שיוסר הסגר הלילה יתפוצץ כמו פיניאטה עם קונפטי ונצנצים. אבל לא היה ברור איך.

לפני שבועיים (פלוס מינוס, כי הזמן בימי הקורונה שינה מצב צבירה והפך לנוזל מוגז וחמקמק) זמזם לו הווטסאפ בשעת לילה מאוחרת ועל המסך קפצה הודעה קולית של שלומי. הוא הצלם פה. אני שונא הודעות קוליות. צלמים שונאים לכתוב. בעיה. "אני בשדרות בן גוריון, אתה לא מאמין מה הולך פה", בקע קולו מהמכשיר כשברקע המולה בקנה מידה בלומפילדי. "אתה חייב לראות את זה".

בינתיים כולם כבר ראו. כל העיר מדברת על זה. כשטעמו המר של הסגר עוד בפה ורגע לפני חזרתם של הברים והמועדונים לתפקוד חלקי, חיי הלילה של תל אביב המציאו את עצמם מחדש. בכיכרות, בשדרות, על חוף הים, בכל מקום שיש בו ספסל. הספסל הוא הגסט ליסט החדש. הספסל הוא חדר ה-VIP החדש. איפשהו בעיר מישהו כבר הוגה את בר הספסלים הראשון.

הנהירה הלילית הזאת אל הרחוב, גם כשאין לנו בעצם לאן ללכת, היא הדבר הכי תל אביבי שאי פעם תולבב. זו הרוח האמיתית של העיר, זו שנושבת בה בלילה, כל לילה, מוציאה את תושביה מבתיהם כמוכי ירח. בימים שלפני עידן הקורונה מקובל היה לחשוב שזה כי אין לנו חיים ואנחנו נהנים להוציא 30 שקל על חצי ליטר בירה. אבל לא. זה משהו אחר.

הלילות החדשים האלה ברחובות העיר, עם האנרגיה המבעבעת אך רגועה שלהם והזמזום ההומה של מאות אנשים ששותים ומלרלרים ברחוב בו זמנית, מגלים לנו דבר מעניין: מה שמוציא אותנו אל הלילה הוא התקווה לפגוש את עצמנו. החברה האנושית שמסביבנו, המצומצמת והמורחבת, הקהילתית והמקרית, היא מרכיב קריטי בזהות האורבנית שלנו. זה כנראה מה שהכי התגעגענו אליו.

יהיה זה טיפשי וגם מסוכן לעשות רומנטיזציה של תקופת הסגר ולכן נעשה בדיוק את זה: מגפת הקורונה פתחה מחדש את המרחב העירוני. לא רק התנים ביד אליהו והקיפודים בלב העיר נהנו מזה. הטבע התעורר לנו בלב. האוויר הנקי פקח עיניי רבים. קיבלנו הצצה אל יקום שבו העיר אינה נאנקת תחת אפוקליפסה תחבורתית. בלי לשים לב עשינו לה ריקליימינג. הנהירה הלילית הזאת אל הרחובות היא חלק מניצני ההארה הזאת. אין סיבה שהיא תהיה זמנית.

 

כל כך נעים בחוץ. אפילו בלילות השרב הצורבים אפשר לנשום קצת. זו אופציה שכדאי שלא נשכח בחודשים הקרובים. להתעפש בבית, להתרושש בבר ולהתבחבש אצל חברים אינן האפשרויות היחידות. צורת הבילוי הזאת, שהפכה בנסיבות מצערות לברירת המחדל המרכזית של כולנו, מרגישה פתאום כל כך נכונה לתל אביבים. אתם רואים אותם עכשיו כל לילה, בזוגות, בקבוצות קטנות ושקטות, משוחחות, חייכניות. והם צובעים את הרחוב בכל צבעי העיר ואפשר ממש לחוש אותה נושמת לרווחה.

ההתרגשות רבה: בעוד רגע קט ייפתחו הברים רשמית. רבים מהם כבר התניעו ופורצים מדי לילה את גבולות התקנות. אנחנו נשוב אליהם, כל אחד מאיתנו אל משכנו הלילי, כי גם בלעדיהם תל אביב היא לא תל אביב. העיר התגייסה להצלתם של כמה מהברים האהובים עליה, האהובים שבהם גייסו מאות אלפי שקלים בהדסטארט, הגעגועים עזים. עבור רבים מאיתנו, הבר הקבוע הוא הרחבה של הדירה או החדר שבו אנו מצטופפים ובכל מקרה הרחבה של הנפש. הלילות החדשים של תל אביב יהיו קשים עבורם עד מאוד.

אלפי הצעירים שממלאים עכשיו את המרחב הציבורי, כמו בפנטזיה פרועה של תכנון עירוני אנרגטי ואידילי, הם מהנפגעים השקטים הגדולים של משבר הקורונה. בעשירון העליון של תל אביב ימשיכו לחגוג עד שגם אותם תבזוז הקלפטוקרטיה של האלפיון העליון, אבל שאר הפלבאים שמנסים לשרוד כבר מתחילים לספור כל שקל. נבדק והוכח ברחבי העיר כולה: נחמד לספור אותם ככה, בחוץ, על איזה ספסל עם חברים וארבע פחיות חצי ב-20 שקל שקניתם בסופר וקיררתם היטב.

הלילה החדש של תל אביב הוא בעצם לילה ישן מאוד. ותיקי העיר זוכרים את לילות הקיץ הארוכים שלה כשכולם יוצאים לתפוס קצת בריזה, הקהילה הרוסית עוברת לגור בפארק הירקון כל קיץ, כל יפו הולכת לאכול ארוחת ערב בצ'רלס קלור בין מאי לספטמבר, קשישי החוף בוודאי אינם רואים בזה כל חידוש. למעשה, זה הדיפולט של תל אביב, נקודת מוצא בסיסית ש-30 שנות חיי לילה סוערים השכיחו מצעיריה. ובכן, עכשיו הם נזכרו.