המחייה

מקימי, 3HOT, רביעי 21:30

לאור העובדה שאת רוב שנות ה־90 בילית כטינאייג'ר בירושלים, על גל החזרה בתשובה של הניינטיז בתל אביב קראתי בעיקר במקומונים. פרט לכמה ביקורים בעיר הגדולה שגלגלו אותי לחנות של מיקי וטל בחיפוש אחר חולצות עם צווארון סבנטיז שפיצי והפגישו אותי עם גבר מזוקן שיושב לו אדיש בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים, ציציות מבצבצות, מוקף קולבים צבעוניים וטרוד בדברים חשובים יותר מאשר העולם הגשמי – אחת התקופה הכי מעניינות בעיר הכל כך הומוגנית הזאת חלפה מעל לראשי הצעיר. 20 שנה אחרי, תל אביב של "מקימי" מרגישה כמו עיר אחרת לחלוטין. הרבה לפני העיסוק שלה בחזרה בתשובה או בקונפילקטים של גיבוריה, "מקימי", המבוססת על ספרה של נועה ירון־דיין, היא דיוקן של תל אביב אחרת, עיר שמחפשת מהות ולא הזדמנויות נדל"ן, ששואבת אנרגיות מסיני ומהודו ולא רק מהברגהיין, שמשפיעה על המיינסטרים הישראלי ולא מותירה אותו להשתוללות של יושבי הרצליה פיתוח.

מאז "תעשה לי ילד" המעולה לא הייתה סדרה שמצליחה להתחבר למטען האנרגטי של תל אביב באופן שבו "מקימי" עושה זאת. היא סוחפת החל מהדקה הראשונה שלה, בנויה ומבוצעת באופן כמעט מושלם ושועטת קדימה בקצב מסחרר בין סיני לצפת, כשבאמצע תל אביב של דירות שותפים עם גראס בניחוח פרגיות. העלילה מלווה את עלמה (יעל פוליאקוב), גל"צניקית וכוכבת טלווייזה בהתהוות שמבינה היטב שהכל קשקוש וחיה את חייה התל אביביים הציניים בחוסר שלווה שגרתי; אלא שאז נכנס לדירת השותפים שלה בן (מוקי), סטודנט לקולנוע חתיך ואפל, השניים מתאהבים והכל נהדר עד שבן נגרר על ידי חברו הטוב ברנר (אלישע בנאי) אל שיעור תורה ומתחיל למצוא את דרכו אל הדת.

עלמה מצדה מוצאת את עצמה תקועה בין שמים וארץ, עם בחילה עמוקה מהחיים התל אביביים והתנגדות נחרצת לתשובה הדורשנית. הבסיס העליליתי הזה, שמבוסס כמובן על חוויותיה של ירון־דיין, משמש קרקע דרמטית עוצמתית ומאוד מקורית לחמשת פרקי הסדרה. אם ברוב המקרים התרגלנו לשחזורים של אותה עלילה בטענה שאזלו הסיפורים המקוריים בעולם, נקודת הפתיחה של "מקימי" היא לא רק ייחודית, אלא גם בעלת מטען דרמטי כמעט אינסופי. עבודת התסריט של תמר מרום והבימוי של רם נהרי מנצלים היטב את הפנינה שיש להם ביד, ובעזרת חופן של רפרנסים תרבותיים לניינטיז מצליחים הם ליצור קרקע מדויקת לסיפור העלילה הסבוך הזה.

צפו בהצצה ל"מקימי":

למעשה, המקום היחיד שבה "מקימי" חורקת מעט היא בזירת הליהוק לתפקיד הראשי. יעל פוליאקוב היא שחקנית בעלת טווח מוגבל. היא אמנם מושלמת לרגעים שבהם נדרש מדמותה של עלמה להיות תל אביבית צינית טיפוסית, אבל את אותו מטען אירוני פוליאקוב סוחבת גם כשאין בכך צורך דרמטי. זה יכול היה להיות בעייתי הרבה יותר אלמלא היה לצדה מוקי, שבהופעה מלאת כריזמה מוכיח פעם נוספת שהוא אחד השחקנים הטובים בישראל. הדינמיקה שלו עם פוליאקוב מצליחה לסחוט ממנה יותר ויותר רגעים טובים ככל שהסדרה מתקדמת, כך שמהר מאוד חריקות המשחק של "מקימי" הופכות לרעש רקע בלתי מורגש.

מוזר ככל שזה יהיה כאשר מדובר בסיפור של תהליך רוחני, "מקימי" היא בראש ובראשונה ייצוג טלוויזיוני ראשון לרטרו ניינטיז של השנים האחרונות. היא פורטת על כל הסוגיות המרכזיות של התקופה: טלוויזיה מסחרית, ההתאבדות של קורט קוביין, מסיבות טבע עמוסות אקסטזי. אבל כל אלה הם רק תפאורה, הסוגיה הדתית שעומדת במרכז הסדרה הזאת נראית היום כמו מדע בדיוני. ישראל, מטונפת מכיבוש ומסריחה מתאוות בצע, כבר לא מסוגלת לנהל שום דיון רוחני, הניו אייג' מת, השלווה עברה לגור במושב בצפון והאובססיה התל אביבית עם ניו יורק ולונדון הפכה אותה להעתק דהוי שלהן.

בין אם במבט אנתרופולוגי ובין אם ברגשנות נוסטלגית, "מקימי" מצליחה לעורר געגוע למקום אחר, לעיר קצת פחות אוטונומית, כזאת שעדיין מנהלת קשרים עם העולם שסביבה, עם סיני, עם הודו, עם ירושלים. כזאת שאפשר עדיין למצוא בה הדים של בודהיזם, של יהדות, של חיפוש, לפני שפסגת השאיפות שלה היה לצמצם עד כמה שניתן את המרחק בינה לבין קרויצברג. כך שבשורה התחתונה, ההצלחה הגדולה של "מקימי" היא בהפיכתה לאנדרטה מפוארת לחיים אחרים, כזאת שתצליח לגרום גם לכם להצטער קצת שלא ראיתם את האור וגמרתם עם שבעה ילדים ברמת בית שמש, וזאת, אם תשאלו את נועה ירון־דיין ובעלה יובל, הייתה כל המטרה מלכתחילה.