המלווינס לא מנסים להיות סוטים, הם בסך הכל רוצים להרעיש. ריאיון

16 שנים עברו מאז הפעם הקודמת שהמלווינס הופיעו בישראל. 16 שנים, אין צורך לסכם את השינויים שעברו על תל אביב, על ישראל, על האנושות בפרק הזמן הזה. אבל שני דברים בעולם הזה המשיכו בינתיים בשלהם: המלווינס ומועדון הבארבי. המלווינס החליפו באסיסטים, הסתובבו בעולם והוציאו 13 אלבומים (לא כולל לייבים, ספליטים, אי.פי וכאלה. אחד מהאלבומים האלו אפילו היה מוקדש למנהג שלהם להחליף באסיסטים, ואירח את האקסים של הלהקה מכל הזמנים). והבארבי המשיך לחכות להופעה של המלווינס.

אז, 16 שנים. 16 שנים זו הפסקה בסדר גודל של רדיוהד. כמות האנשים שעדיין נזכרים בהופעה ההיא מ-2007 היא אולי יותר קטנה מאלו שנזכרים ברדיוהד בסינרמה, אבל היא לא פחות נלהבת ועקשנית. אלא שעבור באזז אוסבורן, הסולן-גיטריסט המיתולוגי של הלהקה (ואחת משתי הצלעות הקבועות בהרכב, לצד המתופף דייל קרובר. מה שקורה עם באסיסטים בלהקה הזאת כבר אמרנו) זו הייתה, בסופו של דבר, עוד הופעה. "אני זוכר קהל מאוד נלהב של אנשים מאוד מאוד נחמדים, אבל זה די כל מה שאני זוכר", הוא מודה בשיחה מבלגיה, עוד תחנה בטור האירופאי הארוך בו הם נמצאים כעת. "בדיוק סיימנו נסיעה ארוכה מצרפת, לפני כן היו לנו שתי הופעות בשווייץ, כמה פסטיבלים על הדרך, ולפני כן צ'כיה, קרואטיה, גרמניה, וינה", הוא מונה ביסודיות. "אתונה. אחר כך ישראל. אנחנו עושים משהו בין 80 ל-120 הופעות בשנה", הוא אומר, ואז פוסק: "זה מה שאנחנו עושים".

המלווינס הם לא עוד להקת רוק, לא עוד להקת פאנק, לא עוד להקת מטאל. השנה הם חוגגים 40 שנות פעילות מאז שנוסדו על ידי אוסבורן, שהיה אז תיכוניסט בעיירה במדינת וושינגטון. בשביל המעריצים שלהם המלווינס הם פרק בפני עצמם בהיסטוריה של הרוק, אבל גם למי שבקיא מאוד בדיסקוגרפיה שלהם יהיה מעניין לרגע להסתכל עליהם כמו שרוב העולם מסתכל עליהם – בתור להקה ששפשפה את ההיסטוריה, והמשיכה לדהור על כביש צדדי.

הבאסיסט הראשון שלהם, מאט לוקין, עזב אותם לאחר שנים ספורות והלך להקים את מאדהאני; המתופף הראשון שלהם, לפני קרובר, ניגן קצרות עם קורט קוביין בלהקה שהייתה לו לפני נירוונה. בהמשך אוסבורן יהיה זה שיכיר לקוביין את דייב גרוהל; קוביין יחזיר להם טובה בתחילת שנות התשעים, כשידחוף את המלווינס לחוזה קצר בחברת תקליטים גדולה. אבל בזמן שכל הלהקות האלו יקרסו, באופן קבוע או זמני, תחת משקל התהילה והסמים – המלווינס חזרו למחתרת, שם הם נותרו מפוקסים על שתי המטרות היחידות שלהם: להופיע ולהקליט. להקליט ולהופיע.

מימין לשמאל: באז אוסבורן, סטיבן מקדונלד (הבאסיסט התורן) ודייל קרובר. מלווינס, יח"צ

יחסית ללהקה סופר-פרודוקטיבית ("אז כמה עשרות אלבומים הקלטתם השנה?", אני מנסה להקניט בעדינות את אוסבורן בתחילת השיחה. "רק איזה עשרים", הוא צוחק. זו הגזמה, כמובן, אבל שני אלבומים בשנה זה לא מאורע נדיר אצלם), זה אולי קצת מפתיע לראות שהמלווינס מבצעים לאורך כל הטור את אותו סט בדיוק, לילה-לילה – אבל כן עם היצע רחב של שירים מכל הקריירה, כולל כמה מפתיעים למדי).

יש לכם כל כך הרבה שירים. לא בא לכם לגוון קצת מערב לערב?
"תראה, זה משהו שאפשר לנסות, וניסינו. אבל היינו ביותר מדי סיטואציות בהן אתה פשוט כותב את הסטליסט הלא נכון לפני הופעה, ואז ההופעה לא עובדת. ואני לא אוהב את זה. בשבילי, אישית, זה רעיון רע. אולי זה רעיון טוב בשביל להקה אחרת, להקה עם שירים פחות מגוונים מאיתנו. לא, אנחנו צריכים להבין את הסט שלנו כבר בחזרות לטור. אנחנו גם לא עוצרים בין השירים, עוברים מיד משיר לשיר. ההופעה היא סוג של יחידה מוצקה שאנחנו בונים בחזרות ומוציאים לעולם".

אתם תמיד חותרת תחת הציפיות של המאזינים. אמרו עליכם הרבה פעמים שהייתם כבדים מדי בשביל הרוקרים, מוזרים מדי בשביל המטאליסטים, ניסיוניים מדי בשביל הפאנקיסטים. עד כמה זה נעשה במודע?
"אנחנו לא…", הוא לוקח פאוזה ואז מסיים אותה במפתיע, "סוטים. אנחנו עושים את מה שאנחנו באמת עושים. אנחנו לא מנסים להיות מוזרים, ואנחנו פשוט מנגנים את המוזיקה שהייתה חסרה לנו בעולם בתור מאזינים. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו פשוט עושים את זה".

התשובה הזאת היא תשובה שאוסבורן עונה, למעשה, בוריאציות שונות, כמעט על כל שאלה לאורך כל השיחה. מה תהליך הכתיבה שלכם? "אנחנו פשוט עושים את זה". למה הקלטתם אלבום עם כל הבאסיסטים שלכם מכל התקופות? "זה פשוט היה מוכן וזה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, זה עבד ממש טוב". עבודה, עבודה, עבודה. נראה שזו המילה האהובה עליו. ועל מה הם עובדים עכשיו? על עוד אלבום, כמובן. "אני לא יכול לספר לך יותר מדי, אבל הוא הולך להיות די שונה מהקודם. הקלטנו אותו עם מתופף שני", כפי שהם נוהגים לעשות לפעמים, "רוי מיורגה מ-Ministry. זה היה כל כך מגניב, הוא מתופף אדיר".

הוא יצטרף אליכם לסיבוב הופעות?
"לא נראה לי. הוא כל כך עסוק. היה לנו מזל שהוא בכלל הסכים לבוא לנגן איתנו".

מתחילת הדרך יש למלווינס איזו אסתטיקה מיוחדת: צבעונית, מצוירת, שונה, לא מתחברת במבט ראשון לסאונד שלכם, וזה משהו ממש עקבי אצלכם – כבר על העטיפה של האלבום Bullhead מ-1991 שמתם סלסלת פירות צבעונית. איך החלטתם על זה כל כך מוקדם?
"זה אכן בעטיפות שלנו וזה גם בשם שלנו. המלווינס. תמיד אהבתי את השם של הראמונס – מה זה ראמונס? אי אפשר לדעת בלי לשמוע. אז זה נראה לי כמו דבר טוב לעשות. לא רציתי שאנשים ישפטו אותנו על סמך שם מאיים או עטיפות מגעילות. רציתי שהם יאלצו לחפור קצת יותר עמוק, שיתאמצו קצת, אני לא רוצה למסור הכל. תמיד רצינו שהדבר הכי פוגעני לגבינו יהיה איך שאנחנו נשמעים".

המלווינס יופיעו במועדון הבארבי ביום רביעי הבא (5.7, אליה נגמרו כרטיסים) ובחמישי (6.7, כרטיסים עדיין זמינים כאן)