המפצחת: קרקרים ממכרים

יש משהו מגניב בעיני בעידן הרשתות החברתיות, המאפשרות לנו לשתף לא מעט אנשים זרים בחיינו האישיים והמקצועיים. כמובן שרובנו עורכים את התמונות והטקסטים שלנו באופן בו אנו מעוניינים להציג את עצמנו. לדוגמה, פרופיל האינסטגרם שלי הוא סוג של תיק עבודות. אבירם ואני צוחקים תמיד על כך שאם אני מעלה תמונה שקשורה בחיי חברה, פנאי, משפחה, אומנות וכדו', עוזבים אותי מיד בין 5 ל-10 עוקבים. אלו הבוחרים לעקוב אחרי, הם בדרך כלל פודיז והעובדה שהם עוקבים אחרי חושפת אותי בפני יותר ויותר אנשים ופותחת בפני הזדמנויות מקצועיות.

ההזדמנויות מבוססות על תיק העבודות שלי שמבוסס על ההתנסויות המקצועיות שלי. אני מתעסקת המון עם פיתוחי מתכונים ויוצקת תוכן וחיים ברעיונות לא שגרתיים: קרקרים של אנשובי בצורת דג, עוגיות של בירה, ברבן ושוקולד לבן, ברד פודינג עם בייקון ועוד רבים אחרים. כך התגלגלה בפני ההזדמנות לעבוד עם מאלט מסוג Cara amber, חומר גלם נהדר שאם לא הייתי נחשפת אליו – יכולתי בקלות לפספס בגלגול הזה.

הקרקרים ממאלט של מיכל בוטון. צילום: תמר מצפי

לפני מספר חודשים פנו אלי אנשי טובורג ישראל, שראו חלק מהדברים הבלתי שגרתיים שאני עובדת עליהם ביומיום, וביקשו שאפתח עבורם חטיף ברים עם המאלט שמרכיב את הבירה בתוכו. החטיף אמור להחמיא לבירה מצד אחד, ומצד שני להיות טעים בקטע אחר גם כיחידת נשנוש העומדת בפני עצמה. אתגר של טעם ומרקם, הבנת חווית הלקוח – צרכן הבירה, וגם את צרכי הברים שיחזיקו את החטיף. אבל האתגר מתחיל עוד הרבה קודם לכן. אני לא יודעת מי מקוראי סנהדרינק ראה פעם מאלט (בעצם שעורה קלויה), אני לא יודעת כמה מכם אופים להנאתכם… אבל אני מניחה שאף אחד עדיין לא ניסה לאפות עם מאלט.

בתור ספתח לאתגר, ניסיתי ללמוד את הפריכות של חומר הגלם, אז אפיתי לאבירם פוקאצ'ה רכה עם Cara amber בפנים, אבל הבחור התלונן על קראנצ'יות מוגזמת של יחידות המאלט השלמות (וגם על פרוסות המלפפות שהוגשו ליד, וגם על מידת העשייה של המקושקשת, וגם על הבחירה שלי בסוג החרדל, אבל זה כבר חומר גלם למדור אחר…). מכאן הבנתי שאהיה חייבת לטחון את השעורה במטרה לקבל אבקה שתתנהג כמו קמח ותיתן לכל העניין טעם קלוי. לאחר מכן, הפחתתי משמעותית מכמות הקמח שהופיעה במתכון המקורי לטובת המאלט הטחון. התפלאתי לגלות שלמאלט ולקמח יכולות ספיחת נוזלים בבצק, זהות.

ברמת הטעם, חשוב היה לי לייצר עניין מעבר לצפוי, כלומר, משהו ממכר שלא יכול להגיע רק ממרירות קרמלית עדינה של קלייה. פתחתי את ארון התבלינים והתחלתי בניסיונות: פלפל אספלט, אבקת שום, רוזמרין, קצח… אפילו פינקתי נגלה אחת במונוסודיום גלוטומט (עוד גלם שנחשפתי לפניו לראשונה…). לבסוף הוחלט בידי רבים שהטעם שהצליח לתקשר עם המאלט באופן הטוב ביותר הוא דווקא זעתר – במינונים נמוכים כמובן.

הקרקרים ממאלט של מיכל בוטון. צילום: תמר מצפי

התבלין החמיא למאלט בצורה מקסימה והמליחות העדינה בחטיף העצימה את הטעמים של שני אלו. נראה לי שהתיבול יצא כל-כך עדין, באופן כזה שאף אחד יידע לזהות את המרכיבים. זה הדבר הכיפי ביותר בעבודה עם גלם חדש. ככה אני יודעת שפענחתי אותו, השתמשתי בו והוא נתן המון, אבל לא מעבר למה שהוא צריך. שכן, אם הקרקר היה בטעם טובורג, לא היה היגיון בלנשנש אותו לצד כוס של הבירה עצמה. בטעימה לצד כוס טובורג צוננת, בא לי עוד קרקר ואז עוד שלוק ואז שני קרקרים ואז שלוק גדול ממש ואז כנראה שאזמין עוד סיבוב, אם רק אצליח ליצור קשר עין עם המלצרית.