המקום שגידל אותי: "יהודה וישראל" לימדו אותי אהבת חינם אמיתית

לפני 15 שנים, פלוס מינוס, לי ולחבריי היה תחביב מרכזי אחד. טוב, אולי שניים, אבל השני היה תחביבים לשרוף מכשירי חשמל עם אבק שריפה בגבעת נפוליאון, וזה לא הסיפור. התחביב הראשון היה נורמטיבי יותר – ללכת להופעות, ולהיכנס למעגלי פוגו. כן, היינו מהנערים המעצבנים האלה שלא נותנים לכם להנות מהמוזיקה ברוגע ודורסים אחד את השני באמצע הרחבה. העניין הוא שהופעות התחילו להיות יקרות, והכסף בנעורים לא היה מי יודע מה נזיל. בערך באותה תקופה התחלנו לשמוע דיבור סביב מועדון ברחוב אלנבי 34, שעושה הופעות לנוער במחירים מוזלים. למקום הזה קראו "יהודה וישראל".
>> 

כשהגענו בפעם הראשונה לשם, ראינו שמי שמארגן את ההופעות האלה הם בני נוער כמונו. שאלתי את אחד מהם מה קורה פה, וענו לי שהם מתנדבים כאן. מיד הבנתי את הקומבינה – מתנדבים במקום, ומקבלים הופעות בחינם. רצתי כדי לספר את הרעיון המבריק לחבר, שאותו עד היום מכנים "שולי" (שנים לפני מה קשור), אבל הוא כבר היה כמה צעדים לפניי, ולקח את הטלפון של רכזת המתנדבים במקום. תוך שבועיים כבר צירפו אותנו לצוותים השונים, וגילינו קבוצה של אנשים חמודים ביותר עם מטרה אחת – לעשות טוב. 

מהר מאד המועדון הפך לבית עבורנו, ולא רק בגלל ההופעות החינמיות – אלא גם בזכות פעילויות רבות שעשינו, בעיקר סדנאות ומופעי התרמה. מדי פעם היו גם דברים יוצאי דופן, כמו טיול של יומיים במהלכו תרמנו כמות מפתיעה בגודלה של עגבניות שקטפנו בעצמנו, או מפגש עם נוער בדואי, או עם נוער ממפוני גוש קטיף. מאחורי העמותה עמדו המון אנשים טובים, אבל בן אדם אחד ניצח עליה – הרב מוטי גל, שהקים את המקום על חורבותיו של קולנוע זימה ישן.

מוטי גל היה במאי ומפיק שחזר בתשובה, עשה סרטים מצליחים לציבור החרדי, ובמקביל ניהל את "בית מעשים טובים" ברמת גן, וגם את "יהודה וישראל" בתל אביב. כתבות מאותם הימים אמנם ניסו לצבוע את המועדון האהוב שלנו כמרכז הדתה לנוער, אך רובנו אפילו לא שמרנו כשרות, לפחות לפי מה שאני זוכר מארוחות הלייט נייט הרבות שנהגנו לאכול אחרי ההופעות בסניף "מוזס" הקרוב. מעולם לא הטיפו לנו לאמונה, ומעולם לא הרגשתי שמישהו מכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי לעשות. כן, היו שם גם סדנאות בנושא יהדות, בנוסף לסדנאות האחרות, אבל אף אחד לא הכריח אותי לבוא לאף אחת. למעשה, תמיד דאגו להזכיר לנו שהעמותה בחרה בערכים מסוימים מתוך הדת היהודית, שהעיקרי בהם הוא אהבת חינם. אף ערך אחר שנבחר לא היה בעל אופי דתי, ואני מצאתי שם רק ניסיון לפתח דור של נוער אקטיביסטי ויוזם, שמנסה לעורר שינוי חיובי. 

בשלב מאוחר יותר המועדון נסגר. הסיבה, ככל הנראה, טמונה בכך שהעמותה שנתמכה מתרומות של חב"ד כשלה בלתרגם את עלויות המופע לתרומות משמעותיות. חבר אחר מהעמותה אמר לי פעם כי הניצחון של הרב מוטי גל לא היה בתוצאות של התרומות, אלא בנו, אנחנו – הנוער החילוני שהביא למקום באמצעות יהדות מקרבת. כלומר, כשהלך לתורמים, הרב לא הציג את הבית ששיפצנו למשפחה בדרום תל אביב, ולא את העגבניות שתרמנו, וגם לא את אלפי השקלים שהצלחנו לגייס – אלא התגאה בעצם העובדה שהוציא בני נוער לעשות "חסדים". אותו חבר אמר לי שהיה מוטב לו הכספים שהושקעו באותם ערבים היו מגיעים ישר לתרומה, והוא כנראה צודק. עם זאת, זה לא מוריד מהערך של מה שעשינו שם, והתוצאה לא רעה – בסופו של דבר, הרב מוטי גל גרם לבני נוער לעשות מעשים טובים מרצונם החופשי.

אני מעריך עד היום את הרב מוטי גל. אני זוכר את הפגישה האחרונה שלי איתו, אם כי לא בטוח כמה הפנמתי אז שזוהי פגישת פרידה. למרות שהיה על ערש דווי, הוא אזר את מלוא כוחו והתיישב מולנו, נרגש הגענו לבקר. עד היום נדמה לי שהדבר שריגש אותו יותר מהכל באותו מפגש היתה העובדה שהצליח להגיע אל הנוער, כי זאת הייתה המהות של מה שהוא ניסה לקדם. אני די בטוח שהוא לא ידע מי אני, מלבד העובדה שאני מתנדב ביהודה וישראל, אבל אם זה הניצחון שלו – לגרום לזאטוטים שהיינו לעשות יותר טוב בעולם – אני מקווה שהצלחנו להגשים לפחות חלק.

כשאני נזכר בימים של "יהודה וישראל", הדבר הראשון שעולה לי בראש הן הופעות של מרסדס בנד, רד בנד, אביב גפן ומעגלי הפוגו. ואין ספק שהיה לי כיף בלקחת בזה חלק כנער, אבל אני גם נזכר בפעילויות, בתכנונים, בישיבות אל תוך הלילה. בטיול שהיה לנו, בערבי ההתרמה ובלהיות חלק ממשהו שהמטרה שלו היא לעשות טוב. המציאות היא מורכבת – האם בסופו של דבר העמותה הצליחה? כנראה שלא, אחרת היא עוד הייתה קיימת. אבל אני שמח שזכיתי לקחת בה חלק. אני אדם ציני לרוב, ואיני אופטימיסט גדול. אני לא מאמין שתקום פה ממשלה חדשה וכולנו נתחבק ויהיה לנו לנו טוב. אבל אם למדתי משהו מחוויית הנעורים שלי במסגרת המוזרה הזאת ששמה היה "יהודה וישראל", זה שגם אם לא תיבנה פה אוטופיה, כל עוד כל אחד מדי פעם ישתדל לעשות מעשה קטן של חסד, יהיה כאן הרבה פחות גרוע.