המשפחה הפרסית שלי: תמהיל מוצלח של דרמה חברתית וקומדיה משפחתית

נגיד שאבא שלך התנגד למשטרו של השאה ונשלח לשבע שנות מאסר שכללו בידוד ועינויים, ואחרי כן נרדף על ידי משטרו הגרוע עוד יותר של חומייני, ונגיד שאתה קומיקאי בצרפת החופשית ואתה רוצה לספר את הסיפור של הוריך לפני ואחרי שברחו מאירן – באיזה מדיום תעשה זאת? בקומדיה כמובן. "המשפחה הפרסית שלי" מתייחד בכך שהוא מגייס הומור כובש לטיפול בנושאים מרים וכואבים מבלי לטשטש את האימה. רוב הזמן זה מצליח לו.

קאירון, שכתב וביים, מגלם בחן את אביו היבאט, אקטיביסט מסור שמסרב לאכול עוגה לכבוד יום הולדתו של השאה ונענש על כך באלימות. לילה באקטי המקסימה (“מים ואהבה״) היא פרשטה, הדעתנית והנאווה, שבה הוא מתאהב אחרי שחרורו מהכלא, וכדי לזכות בידה מספר לאביה (ז'ראר דארמון) שהוא עורך דין (מה שנכון, פרט לכך שמפאת מאסרו הוא לא זכה לעבוד במקצוע). הסרט עושה סלאלום מרשים בין סצנות קומיות לסצנות קשות – אלה ואלה מנסחות ביקורת על משטרים דכאניים. קאירון ממלא את המסך בשלל דמויות מלבבות – כמו האח הקלפטומן (שגונב רק בגדים) והוריה הדואגים של הכלה – ומפגין חוש גם לדרמה טהורה.

הסצנה שבה פרשטה מתקשרת לאביה מתורכיה והשניים אינם מחליפים מילה, היא אחת היפות והמרגשו שראיתי בעת האחרונה. חציו השני של הסרט עוקב אחר קשיי הקליטה של המשפחה בשכונת מהגרים מוזנחת ואלימה בצרפת. בשלב הזה הסיפור מתפזר ומתארך יתר על המידה, ונדמה שהגענו לסרט אחר, אבל גם הוא מציע כמה רגעים קולעים. וכותרות הסיום משמחות את הלב.

השורה התחתונה: תרכובת ייחודית ומוצלחת של היסטוריה קשה, דרמה חברתית וקומדיה משפחתית