רואים את הסוף: 20 סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר ב-2022

2022 לא הייתה שנה אדירה של טלוויזיה. לכאורה. גם השנה לא נולדה "הסמויה" החדשה, גם השנה לא אויים מעמדה של "הסופרנוס", גם השנה לא ראינו שום דבר שמתקרב ל"עמוק באדמה". הרשימה המשוקללת שלפניכם נקבעה על בסיס טעמם האישי של חברי מערכת טיים אאוט, אבל היא משקפת את המיטב שהיה למסכים הקטנים שלכם להציע. וזאת כן הייתה שנה אדירה של טלוויזיה, מספיק מלאה בטלוויזיה מעולה כדי להשאיר מחוץ לרשימה סדרות פופולריות ולהיטיות כמו "דברים מוזרים" (עונה טובה, אבל די), "בית הדרקון" (עונה טובה, אבל אין אמון בטראגריינים) ו"שר הטבעות: טבעות הכוח" (לאף אחד אין כוח); ואם סדרות דגל כה מושקעות נותרו בחוץ, תארו לעצמכם מה יש בפנים. מספיק בינג'ים לכל 2023.

20. רק רוצחים בבניין // Only Murders in the Building

העונה השניה של הקומדיה הבלשית הכי ניו יורקית מאז "משועמם" זצ"ל אולי לא מתעלה לשיאים הבלשיים של קודמתה אבל היא לגמרי מתעלה עליה מבחינה קומית, והשילוש הקדוש של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז – שילוב שנשמע מופרך רק אם עוד לא ראיתם איזו כימיה עילאית יש להם ביחד – הוא עדיין הנוכחות הכי כיפית על המסך.

19. סייברפאנק: אדג'ראנרס // Cyberpunk: Edgerunners

משהו טוב קורה בנקודת המפגש בין מחלקת האנימציה של נטפליקס לבין שיתופי פעולה עם מותגי גיימינג גדולים. אחרי "Arcane" המצוינת משנה שעברה ועוד לא מעט דוגמאות, "סייברפאנק: אדג'ראנרס" (המתרחשת בעולם של משחק התפקידים הפופולרי "סייברפאנק 2077") היא סדרת אנימה פשוט מופלאה ויזואלית. באמת. כל פריים. כל הילוך איטי. כל שינוי פרספקטיבה. הפרקים טסים מהר, העלילה די מוכרת (באמת, קראתם כבר וויליאם גיבסון. גם ראיתם "אקירה". אתם מבינים לאן כל העסק הולך די מהר) אבל מדובר בטריפ ויזואלי מושלם, ולמרות שהפניות שהעלילה לוקחת הן צפויות – הדמויות עדיין ראויות לאהבה שלכם והסוף עדיין מכה בכם כמו משאית.

18. הזקן // The Old Man

זה התחיל כמו סדרת מופת מהסוג שמזמן לא ראינו וכבר שמענו אנשים ממלמלים "שובר שורות" ו"הסופרנוס" בהשוואות אליה, אבל גם תצוגת מופת של ג'ף ברידג'ס התקשתה לחלץ את העלילה מסמטת הקלישאות אליה נקלעה לקראת סיומה. ובכל זאת, "הזקן" היא סדרה מרתקת וייחודית שנעה בפיתולים לא קונבנציונליים ומחזיקה את הצופים על הקצה, איטית, מסחררת ואלימה ואיכשהו גם רגישה ומרגשת. על מה שברידג'ס עושה כאן מגיעים לו פרסים רבים ולכל הפחות משאית של מדליות, לא רואים יכולות משחק כאלה בכל יום ואולי גם לא בכלל. מאסטרפיס של אקטינג.

17. פיסמייקר // Peacemaker

זה מצחיק – במשך 15 השנים האחרונות מארוול עשו רונדלים סביב כל מה שניסו להוציא ב-DC עם פרנצ'ייז קולנועי חסר תקדים שהחזיר את הכיף לעולם גיבורי העל. לרגעים זה הרגיש כאילו זה קרב לא הוגן. אבל עם המעבר למסך הקטן, מישהו ב-DC התעורר על עצמו וגנב למארוול ברגע הנכון אדם אחד ששינה את כל המאזן – ג'יימס גאן. ועכשיו במארווול משקשקים ובצדק. בזמן שהם מקשקשים בשכל עם סדרות נחמדות אבל לא מרשימות, פיסמייקר היתה סדרת גיבורי העל שלא ידענו שאנחנו רוצים – כיף פרוע, עירום בוטה, ראשים מתפוצצים והמון הומור דבילי, כי בסך הכל שרירנים בטייץ זה דבילי. ג'ון סינה מנצל את כל הכישורים שלמד בהיאבקות כדי לספק הופעה קומית מושלמת בתור גיבור על שהוא בו זמנית אדיוט אמריקאי מוחלט ודמות מעוררת חמלה. זה מרגיש כמו סרט אקשן מהאייטיז שהשתכלל לשנת 2022, וללא ספק הכיף הכי גדול עם גיבורי על שעשינו השנה. כן, כולל מארוול.

16. מו // Mo

כן, אנחנו סמולנים – אבל שמעו אותנו רגע. הסדרה של הקומיקאי מו עמר היא הרבה יותר מסדרה על פליט פלסטינאי שמנסה לשרוד באמריקה, היא על משפחה. ותרצו או לא – וזו אפילו נקודה שהסדרה מציגה באופן מרומז – המשפחה הזו ממש דומה לשלנו. מה לעשות, שכנים. אנסמבל הדמויות של מו מצוין ומאופיין לעילא, גם אם הוא מבוסס לפעמים על קלישאות קלות – האם הדואגת,  האח האספרגרי, בת הזוג המקסיקנית, החבר השחור, הישראלי הנודניק ועוד. כולם מרגישים אמיתיים, וכולם באותה הקלחת. ובמרכז ניצב מו, שמצליח לצאת בסדרה אנושי ומתוק ודביל ופגום בדיוק במידה הנכונה. יש כמה נקודות חולשה, קוי עלילה רעועים (ההתמכרות ללין) ורגעים שמרגישים קצת יותר מדי, אבל כשמביטים במכלול – ובטח עוד ביחס לסדרת נטפליקס – זו אחת הקומדיות המתוקות של השנה הזו.

15. אנדור // Andor

"רוג אחת" לא היה בדיוק סרט אהוב ביקום של "מלחמת הכוכבים", למרות שהגיע לו הרבה יותר: בדיעבד, זה היה די מבריק לקחת שני צעדים הצידה מהג'דיי והסית' וליצור סוג של דרמת מלחמה באווירת סרט טייסים במלחמת העולם השניה, רק שהם בחלל ומטיסים X-ווינג. "אנדור", סדרה שהיא הפריקוול של "רוג אחת", גם היא רק מרוויחה מזה שהיא לוקחת כמה צעדים מהמאבק הקוסמי בלב "מלחמת הכוכבים" ומתמקדת בחיים תחת המגף של האימפריה הגלקטית. את טרילוגיית ההמשך של הסרטים אפשר לסכם כאכזבה גדולה, אבל "אנדור", לצד "המנדלוריאן" (אבל ממש לא לצד "הספר של בובה פט", אנחנו לא יודעים מה זה היה) מוכיחה שיש מצב שהעתיד של היקום הזה, כמו של כולנו, הוא בטלוויזיה.

14. לו הייתי פיראט // Our Flag Means Death

את זה שטאיקה וואיטיטי הוא גאון קומי כבר ידענו, ולמרות שבסרטים הוא התחיל קצת לזייף לאחרונה, בכל תחומי הטלוויזיה הוא רק מתחמם. העונה הרביעית של את "מה שקורה בצללים", כמו גם את הסדרה המצוינת "כלבי השמורה", מאוד אהבנו, אבל את ההפתעה הבאמת מוזרה שלו הוא החביא במקום שהכי לא ציפינו לו – בים. "לו הייתי פיראט" (תרגום עברי פשוט מבריק לשם, כפיים לממציא) היא סדרה קטנה וכמעט זניחה, בטח בכל הנוגע לעלות הפקתית, אבל מה שחסר לה במראה (ולפעמים, גם בהצחקות) היא מפצה באופי, לב ועלילה פרועה. הסיפור מבוסס באופן מאוד חופשי על פיראט אמיתי מהמאה ה-18 שנטש את חייו כאציל בריטי כדי לשדוד ספינות, אבל סיפור הדג מחוץ למים הזה (סליחה) מקבל תפנית רומנטית להט"בית מעולה. חוץ מזה, וואיטיטי עצמו מבריק בתפקיד הפיראט "שחור זקן", וזה תענוג לראות אותו נהנה על המסך.

13. תחנה 11 // Station Eleven

זאת בכלל לא סדרה. זה שיר של משורר שהאלים נגעו בו. זה ציור של אמן שהמוזות ליטפו את מכחוליו. זאת יצירת אמנות על-זמנית שגדולתה תופנם אם למישהו מתישהו יהיה זמן לעצור ולהביט לאחור. אבל מי שכבר ראה את "תחנה 11" יודע שלא יהיה זמן כזה. מאוחר מדי. אנחנו יודעים לאן כולם רצים ואיך זה ייגמר. הסדרה אמנם מבוססת על נובלה גרפית מצליחה באותו שם, אבל אל תתנו לפורמט להטעות אתכם: היא הדבר הכי עמוק ומעורר השראה ששודר השנה בטלוויזיה, סדרה שכולה התעלות רוחנית ושיר הלל לאנושיות פוסט-אפוקליפטית. כמה יופי.

12. The Righteous Gemstones

העולם הטלוויזיוני המופרע של דני מקברייד כבר הביא לנו יצירות מופת כמו "Eastbound & Down" (שעסקה באגו-מנייאק בודד), ו"סגני מנהל" (שעסקה ביריבות בין שני אגו-מנייאקים), כך שזה רק הגיוני שיצירתו השלישית והאפית ביותר עד כה תעסוק במשפחה של אגו-מנייאקים. ואיזה משפחה מופרעת הוא בחר. הג'מסטונים סוגדים לכסף הרבה יותר משהם סוגדים לאלוהים, אבל איכשהו בין כל הטינופת האנושית שהם מציגים, ערך המשפחה תמיד מנצח. העונה השניה הציגה אותם נלחמים על האימפריה, וממשיכים לנהל את מאבק הכוח העצום שאפשר להשוות (ועשינו את זה לא פעם) רק לזה שב"יורשים" – אבל עם חבורת דבילים נהדרת. ג'ון גודמן ממשיך לספק הופעת מופת (מה עוד חדש?), אנסמבל השחקנים הקומים הנפלא רק מתרחב (אריק אנדרה ממשיך להיות בשיאו כשהוא קריפ), ומקברייד עצמו יוצר (שוב) דמות בלתי נשכחת. הללו את ישו, אבל לפני זה, הללו את הדולר.

11. בלתי גמור // Undone

הדבר האחרון שהיינו מצפים שרפאל בוב-וקסברג, היוצר של "בוג'אק הורסמן" המופלאה יבחר בתור הפרויקט הבא שלו: עוד סדרה מצוירת, רק עם לוק שונה לחלוטין ואווירה הפוכה לגמרי. "בלתי גמור" היא איטית, פואטית ומהורהרת, על אישה צעירה שאחרי תאונת דרכים מגלה שיש לה יכולות על-טבעיות מסוימות המאפשרות לה לנוע בזמן. או אולי במרחב. או אולי בין יקומים. או אולי היא פשוט מאבדת את זה לגמרי.

10. סוסים איטיים // Slow Horses

מותחן הריגול המופלא של אפל טי.וי (כבר אמרנו שהם רק הולכים ומתחזקים, נכון?) שעושה את הדבר שהתפללנו לו כבר שנים: מחבר שוב בין גארי אולדמן למלחמה הקרה (אחרי התפקיד הראשי המופלא ב"החפרפרת" לפני יותר מעשור), רק בנסיבות הפוכות: הפעם הוא לא מרגל-העל סמיילי מהצמרת של ה-MI5 אלא במחלקה של מרגלים דחויים וכושלים שמעבירים את הזמן עד הפנסיה. האנטיתזה המוחלטת לג'יימס בונד ולכל השאר – אי אפשר שלא להתאהב בפקידים האלה. ואם זה לא מספיק שהשנה קיבלנו שתי עונות שלמות (טוב, השניה משודרת ממש בשבועות אלה), הסדרה כבר חודשה לעונות 3 ו-4. כיף לעבוד עם התקציבים של אמזון פריים.

9. הלוטוס הלבן // White Lotus

זה תמיד בעייתי ליצור מיני-סדרה ולגלות שיצא לך להיט. כשהן טובות, הן טובות כי הן נסגרות מושלם (כמו העונה הראשונה של "הלוטוס הלבן"), אבל כשהן טובות מדי, אז ברור שרוצים ממך עוד עונה. אז מה עושים? במקרה של מייק וייט ("מוארת", "בית ספר לרוק"), לוקחים שתי דמויות מהעונה הראשונה ושולחים אותן לעוד נופש עם אנשים עשירים (ועוד מקומיים עשירים הרבה פחות) עם צרות של עשירים (ושל עשירים הרבה פחות), רק בלוקיישן אחר. הפעם, הסאטירה המושחזת והאכזרית של העונה הראשונה מתחלפת בטון קצת יותר חומל ועדין שעושה לסדרה רק טוב – וזה אפילו בלי לוותר על מיליגרם אחד של הומור שחור.

8. המטופל // The Patient

קודם כל, כי סטיב קארל בתפקיד דרמטי זה תמיד דבר נפלא. שנית כל, בגלל שאחרי "האמריקאים" המופתית מאוד, מאוד חיכינו לדבר הבא שיעשה היוצר שלה, ג'ו וייסברג, ובוודאי שלא ציפינו למיני-סדרה מלחיצה בטירוף על רוצח סדרתי שלוקח פסיכולוג כבן ערובה עם דרישה: תטפל בי ותרפא אותי מהדחפים הרצחניים שלי, או שתמצא את עצמך בצד הלא נכון שלהם. הרעיון הבסיסי הזה יכול להישמע קצת טראשי, אבל גם "האמריקאים" לקחה אבני בנייה של מותחן בסיסי ביותר ובנתה מהם יצירת מופת דרמטית. זה קורה גם כאן.

7. הבנים // The Boys

אין ספק שאחרי כל כך הרבה שנות מלחמה בין מארוול ל-DC, יש מיאוס מסוים בז'אנר גיבורי העל. כבר פוצצתם את הכל, מה עוד נשאר? למרות שהשנה הז'אנר הזיע ממאמץ להשתלט על הטלוויזhה, זה לא מקרי שברשימה הזו תמצאו רק עוד סדרת גיבורי על אחת (וגם היא חצי פארודית). הבכורה שמורה, עדיין, ל"הבנים" שהצליחה ליצר סאטירה מושלמת על הז'אנר ובו זמנית לעמוד בפני עצמה. זה נכון שהעונה השלישית היתה החלשה מכולם עד כה, ועסקה לא מעט בלהגביר את אלמנט ההלם ש"הבנים" כל כך אוהבת, אבל היא נשארה אחת מהסדרות המהנות, המצחיקות וכן, גם המתוחכמות שעל המסך שלנו. בטח במסגרת הז'אנר. חוץ מזה, הומלנדר הוא עדיין הנבל הכי מלחיץ על המסך.

6. אטלנטה // Atlanta

מה עוד נשאר להגיד על "אטלנטה" שלא אמרנו כבר בריקאפ המופרע שלנו? אולי רק שבסוף בסוף, אף על פי ולמרות הכל, היא סדרה מאוד כיפית. ברור שזו סדרה שבהחלט גרמה לנו לעבוד כדי להבין אותה באמת, וזה נכון שלרגעים "אטלנטה" הפכה לאתגר עבור מי שלא שוחה בתרבות האפרו-אמריקאית, ואף באופן ספציפי התרבות של העיר אטלנטה – אבל גם מעבר לכל המורכבות הזו, זו היתה סדרה שהתבססה על ארבע דמויות מצוינות והרשתה לעצמה להתפרע יותר מכל סדרה אחרת. השנה קיבלנו ממנה שתי עונות מאוד שונות – ראשית היתה זו העונה השלישית, כנראה הטלוויזיה המתוסרטת הכי הרפתקנית ויצירתית שראינו, גם אם לא פשוטה למי שלא חיטט בקרביה; אחריה היתה זו העונה הרביעית והאחרונה של הסדרה, שהחזירה את הדמויות לאטלנטה ואת הקלילות לסדרה, עם כמה מהפרקים הכי מהנים בתולדותיה. דונלד גלובר סיים את הסדרה בפלקס בלתי יאמן של יכולות, וכולנו יכולים להיות שמחים שחווינו יצירה כל כך יוצאת דופן על המסך בזמן אמת.

5. בארי // Barry

היי, זוכרים ש"בארי" התחילה בתור סוג של קומדיה שחורה באווירת האחים כהן, שסחטה את רוב הצחוקים שלה מהרעיון של רוצח שכיר שמנסה פתאום להתחיל קריירה שניה כשחקן? בעונה השלישית של "בארי" כבר אין הרבה צחוקים (אבל כשהם באים, הם באים חזק ומהר, כמו צרור יריות). האווירה קשה, ההומור מר מאי פעם וזה ברור שזה לא יגמר טוב בשביל אף אחד. אבל אי אפשר להפסיק לראות את זה.

4. The Rehearsal

מה אמיתי? האם אנחנו אמיתיים? אתם אמיתיים? אולי כולנו פשוט חיים בסימולציה שנכתבה כולה על ידי ניית'ן פילדר? כי הסדרה האחרונה שלו הצליחה לגרום לנו לפקפק אפילו בזה. אחרי ששבר לנו את השכל לא פעם ב"ניית'ן פור יו", פילדר כנראה החליט שזה לא מספיק, וצריך לשבור לנו גם גם את התודעה, ואז את הלב. הסדרה כולה היא סוג של הטרלה מורכבת שמתחילה עם קונספט מבריק (לקחת אנשים להתאמן לסיטואציות מהחיים האמיתיים דרך חזרה עם שחקנים שמגלמים תרחיש עתידי), אבל כבר בפרק השני הכל לוקח פניה מוזרה לחייו האישיים של היוצר, לעיסוק בהורות, אינטראקציה אנושית, שליטה, זיוף ורגשות אנושיים. זה כל כך מוזר, ואיכשהו כל כך נוגע וכואב, ששכחנו שאי שם זה גם אמור להיות מצחיק. אבל זה מצחיק. ועצוב. ומשהו כמו דוקומנטרי מתוסרט שאף פעם לא נדע מה מתוכו מתוכנן ומה קרה במקרה (או האם זה בכלל משנה). ללא ספק אחת הסדרות הכי מבריקות ומקוריות שאי פעם ראינו.

3. הדב // The Bear

ההפתעה הגדולה של השנה. ממש משום מקום, ב-200 קמ"ש ובצעקות השמורות לסרוויס עמוס בשעת השיא, התרסקה עלינו סדרה בז'אנר חדש לגמרי (זו דרמה אבל עם פרקים וקצב של קומדיה. נראה לנו); הלוקיישן מתבקש (איך עוד לא הייתה לנו סדרת מסעדה מוצלחת עד עכשיו, באמת?), הקונספט מוכר היטב (אנשים מאוד שונים באותו מקום עבודה שצריכים להסתדר אחד עם השני בגלל ולמרות הכל) אבל הביצוע פשוט מרהיב, מהיר, סוחף, ומסתיר לב פועם ענקי מאחורי כל הקללות והמריבות. איזה יופי של דבר.

2. ניתוק // Severance

איטית, יפהפיה, יומרנית, מופרעת, מצחיקה נורא ומפחידה לאללה. "ניתוק" ("Severance") היא סדרה מהסוג שמגיע אולי פעם בעשור: היא לא דומה לשום דבר שנעשה לפניה, ואם ישחק לה המזל והכישרון של העומלים עליה, היא תוליד הרבה חיקויים גנריים שיישכחו מהר מאוד. התקציר הדיסטופי שלה – מה אם היה הליך פולשני קצר שהיה מאפשר לאנשים לפצל את הזיכרון שלהם ולנהל חיים נפרדים לגמרי בבית ובעבודה – נשמע כמו סאטירה קצת שנונה מדי על קפיטליזם מאוחר. "ניתוק" היא כל זה, אבל היא גם הרבה מעבר לכך: היא באמת לוקחת את הצופים לעולם מטורלל ויצירתי, עמוק בהרבה מכל מסר פוליטי שיש בה. עכשיו, אחרי עונה ראשונה כמעט מושלמת, מצפה לה האתגר האמיתי של כל סדרת פרסטיז' מד"בית מלאת חידות ותעלומות: אשכרה להצליח לקשור קצוות עלילה ולא רק לפתוח חדשים בתקווה שלא נשים לב.

1. סמוך על סול // Better Call Saul

מהרגע הראשון ש"סמוך על סול" עלתה לאוויר, זה היה ברור שהיא חיה אחרת לגמרי ממה שראינו עד כה. לא רק מאחותה הגדולה והמצליחה "שובר שורות", אלא מכל סדרה אחרת על המסך. היא היתה מדוקדקת, סבלנית, בנויה כמו רומן עב כרס שמתאר במשך שלושה עמודים שלמים איך הגיבור נועל את נעליו, אבל לא מצליחים להפסיק לקרוא כי זה תמיד מצדיק את הסבלנות. ואכן, היה שווה כל רגע שחיכינו לעונה השישית והאחרונה שלה, שאמנם דאגה לקצת פאן-סרוויס מחייב למעריצי וולטר ווייט, אבל לא הורידה לרגע עיניים מהסיפור האמיתי – הקרב על נשמתו של ג'ימי/סול. זו היתה עונת טלוויזיה נהדרת שהצליחה לעמוד בכל הציפיות, ואף להתעלות עליהן לרגעים: חציה הראשון היה מותח ואלים, והסביר יפה את הפיכתו של ג'ימי לסול, בעוד שחציה השני הראה את גורלו הסופו של ג'ין – או סול, או ג'ימי, או כולם ביחד – בנשורת של "שובר שורות" והוביל לאחד מפרקי הסיום הכי שלמים ומושלמים שראינו. זה לא פשוט לייצר סדרת מופת, אבל זה קשה הרבה יותר לסיים אחת באופן מופתי. טוב שסמכנו.