תצחקו, אבל הסטנדאפ יציל אותנו מהקורונה. בערך

אני זוכר בדיוק מתי סגרו את מקומות הבילוי: ב־15 במרץ, יום ראשון. אני זוכר את זה כי באותו בוקר עוד פרסמתי, בזהירות מסוימת ובהבנה שזה כנראה לא יקרה, ערב סטנדאפ בקאמל קומדי קלאב בו הייתי אמור להשתתף. דווקא היו כמה רוכשי כרטיסים אמיצים, אבל עד הערב כבר סגרו את כל המסעדות, הברים והמועדונים. אבל כמובן שחשבתי בעיקר על הקאמל. שלושה חודשים פחות שבוע הוא פרק הזמן הכי ארוך בו לא עשיתי סטנדאפ מאז הרגע שהתחלתי לעשות סטנדאפ, הפסקה שהייתה נראית דמיונית בכל סיטואציה אחרת. למה שאני לא אעשה סטנדאפ שלושה חודשים? אפשר לנוח שבועיים, חודש, אבל שלושה חודשים? השתגעתי?

והנה, יום שבת בערב, אני בבר ספוטניק באלנבי (ממש דקה הליכה מהקאמל), מוקף בעוד חמישה סטנדאפיסטים מבולבלים בדיוק באותה מידה, כולם אומרים פחות או יותר את אותם הדברים: "אני לא זוכר את הבדיחות שלי"; "מי כתב את זה? איך זה רלוונטי?"; "על מה אני אדבר?"; "אני בחרדה"; "אני אדיש לחלוטין"; "כמו הופעה ראשונה אי פעם". חלק משתפים בסיפורי אימה בהופעות זום שקיימו בחודשים האחרונים, הרוב העדיפו לוותר על התענוג. והקהל, מה איתו? למה בכלל אמורים לצפות? האם הקהל עדיין יישאר בבית, בין אם מתוך הרגל או איזשהו משנה זהירות אחרון, או שהוא יבוא בהמוניו? הם יצחקו מכל שטות או שהם נהיו מפונקים מול כל מלאי הסטנדאפ של נטפליקס בבית ויהיו בונקר? הם רק רוצים לפרוק או שהם אכולי חרדות כלכליות?

סטנדאפ (צילום: אביב אבר)

כמו תמיד, התשובות הן איפשהו באזור של "לא זה ולא זה". הקהל לא נעלם וגם לא בא בהמוניו. באו כמה עשרות אנשים, בערך כמו שהיו באים לערב כזה לפני חצי שנה, בערך כמו שיבואו אליו בעוד חצי שנה. ההופעות לא היו מדהימות והן לא היו נוראיות. לפעמים בסטנדאפ לא להופיע שבוע יכול להרוס לך לגמרי את ההופעה הראשונה; אתה חלוד, לא מפוקס, לא מצליח לעלות על המסילה שלך.

אז החדשות הטובות, וגם הרעות, הן שלא להופיע שלושה חודשים זה לא כל כך שונה מלא להופיע שבוע. אתה עולה, ממצמץ קצת מהפנס שמכוון לך על הפרצוף, מציג את עצמך ומתחיל לדבר את השטויות שלך. חלק פוגעות וחלק לא. אנשים עדיין אוהבים אילתורים. אנשים עדיין אוהבים שאתה מדבר עם הקהל. הפאנצ'ים שיכולת להסתמך עליהם בעיניים עצומות לפני חצי שנה, מה שקוראים לו "בונקר" – עדיין בונקר.

רק דבר אחד חשוב למדתי בערב הזה: אף אחד לא רוצה לשמוע על הקורונה. אף אחד לא רוצה את בדיחות הסגר שלכם עכשיו. הם כבר קראו אותן בפייסבוק ובטוויטר לפני שלושה חודשים כשהן היו חמות והם גם קראו גרסאות טובות יותר, וחשוב מכך, הם קראו את הגרסאות הגרועות של כל הדודים שלכם. זה כמו לפתוח ספיישל סטנדאפ חדש בנטפליקס ולקבל עוד רבע שעה על טראמפ. חלאס, כמה אפשר, ואנחנו בכלל בישראל. אני לא רוצה לחשוב איך האמריקאים מרגישים לגבי זה.

בעצם אולי הדבר הכי נחמד שסטנדאפיסט יכול לעשות בקיץ של 2020 זה לעזור לכולם להעמיד פנים שחזרנו לחיים הרגילים ולדאגות הרגילות. בטח יש זהב קומי קבור איפשהו מתחת לחלום המוזר והארוך שכולנו התעוררנו ממנו ביחד, משהו בין שטות לאסון טבע, משהו בין בדיחה גרועה למאורע היסטורי, שהיה מוגזם, קיצוני והסתיים באנטי-קליימקס, בהנחה שהוא הסתיים. אבל מה שבטוח הוא שבמשך כמה חודשים דיברנו רק על זה. אם יש משהו שסטנדאפ יכול לעשות עכשיו – ואני בדרך כלל מתעב את השיח הטרחני על מה סטנדאפ יכול לתרום לחברה – זה לעזור לכולם להחליף נושא.