מבכירי עיתונאי החוץ אורן נהרי הלך היום לעולמו, והותיר אחריו חלל בעיתונות העומק. הוא התרחק מקליקבייטס, התעקש על רזולוציות, ותמיד תמך בקולגות בנדיבות ובלי אגו. בחודש שבו נפרדנו מחיים יבין, מותו של נהרי הוא קינה על דור שלם של תקשורת מופתית שהולך ונעלם
אורן נהרי, מבכירי עיתונאי חדשות החוץ בישראל, הלך היום לעולמו בגיל 70, לאחר התמודדות עם מחלת ALS. יש סיבה שז׳אנר ״המנוח ואני״ זכה למוניטין רע – ובצדק – אבל הוא גם טבעי. כשאדם שהכרנו הולך לעולמו, אנחנו לא באמת יכולים לספר את כל חייו. אנחנו יכולים לספר על המקום שבו חייו נגעו בשלנו.
>> חיים יבין היה האמת שלנו. הגיע הזמן להודות שזו הייתה אשליה
כעיתונאי חובב נוסטלגיה, תמיד נהניתי לעבוד עם עיתונאים ותיקים בעלי קילומטרז׳ ארוך בהרבה משלי. זכיתי לעבוד עם אלכס גלעדי ועם מוטי קירשנבאום, וספגתי מהם הרבה. החיבור עם אורן היה שונה, כי למרות שהוא היה עיתונאי עוד כשאני הייתי בלול, הוא מעולם לא לבש מולי את הכובע של ״העיתונאי הוותיק״.כשהוא הגיע לערוך את דסק החוץ של וואלה התייחסתי אליו ביראת כבוד, אבל מהר מאוד הוא הוכיח לי שהוא לא ״עיתונאי ותיק״, אלא פשוט עיתונאי שמעולם לא איבד את התשוקה. היה בו להט ובעיקר סקרנות של ילד. הוא לא הפסיק להתעניין, לא הפסיק להתעדכן, והסתכל על המציאות בצורה מפוכחת. הוא לא צבע את מפת העולם בטובים וברעים, אלא ניסה להבין מה עומד מאחורי כל מה שאנחנו רואים.
זכיתי לערוך כמה כתבות מאוד ארוכות שלו, וזה היה בית ספר לירידה לפרטים ולרזולוציות שרוב העיתונאים של היום מוותרים עליהן מראש, שלא לדבר על הדור הנוכחי של הבינה המלאכותית. זכיתי גם לקבל ממנו ביקורת על טקסטים שלי. הוא מעולם לא התנשא, גם לא על עורכות צעירות ממנו בעשרות שנים. הוא היה תמיד ענייני ותמיד מעניין. וכן, היו גם ריכולים על הגוורדיה הישנה של רשות השידור.
אולי לכן העצב על לכתו של אורן גדול יותר מהעצב על אדם אחד. בתוך שלושה שבועות נפרדנו מחיים יבין ומאורן נהרי, שני עיתונאים שונים מאוד, אבל כאלה ששייכים לעולם תקשורתי שהולך ונעשה נדיר יותר. עולם שבו ידע לא נחשב לנטל, עומק לא נחשב לחיסרון ואורך רוח לא היה מילה גסה. אורן נהרי לא היה בנוי לקליקבייט, ולא היה מסוג האנשים שמנסים לדחוס עולם שלם לכותרת שתגרום לך ללחוץ. זה לא הפך אותו לדינוזאור, אלא ליהלום נדיר. הוא דרש מהקוראים, מהמאזינים ומהצופים שלו קצת סבלנות, ובתמורה נתן להם משהו שהעיתונות נותנת היום פחות ופחות: הקשר. תמונה גדולה. זכינו ללמוד ממנו, לשמוע אותו ולראות איך נראית עיתונות שמבקשת קודם כל להבין. בלעדיו, הקולות הביקורתיים בתקשורת הולכים והופכים למושתקים אפילו יותר.
עבדנו יחד תקופה קצרה, אבל הקשר לא הסתיים כשדרכינו המקצועיות נפרדו. מדי פעם אורן היה שולח לי הודעה בעקבות משהו שכתבתי: תיקון קטן, פרט שחסר או דגש שאולי פספסתי. בעולם שבו כולם רצים לעשות שיימינג, לצלם מסך ולהוכיח שמישהו אחר טעה, זכיתי שהיה לי קורא כזה בחיים שלי. אדם נטול אגו, שלא מחפש להוכיח את צדקתו, אלא רוצה לעזור לי לשפר כתבה שהוא כבר אהב.הוא לא שלח את ההערות כדי להקטין אותי או כדי להזכיר לי כמה הוא יודע. והוא ידע הרבה. הוא פשוט היה הקורא שכל עיתונאי צריך: כזה שמכבד מספיק את הטקסט כדי להתעכב עליו, ומכבד מספיק את הכותב כדי לפנות אליו באופן אישי. לא מתוך חדוות ״תפסתי אותך״, אלא מתוך נדיבות וסקרנות.
לא כל ההתכתבויות שלנו עסקו בעבודה. דיברנו גם על סטנדאפ, על סדרות מדע בדיוני ועל ספרי עיון – דברים ששנינו אהבנו. בשלב מסוים אפילו שלחתי לו את שתי הופעות הסטנדאפ הראשונות של ריקי ג׳רוויס בדרך לא חוקית. אני מקווה שריקי יסלח לנו.
בחודש מרץ, אחרי שאורן חשף את מצבו הרפואי, כתבתי עליו פוסט. קצת כעסתי על עצמי שלא כתבתי את הדברים קודם, אבל התנחמתי בכך שלא חיכיתי שיהיה מאוחר מדי. אורן שיתף את הפוסט בחשבון שלו והוסיף שתי מילים: ״תודה עמית!״. זו הייתה בעצם המתנה האחרונה שלו לכולנו. באצילות רבה, אורן נתן לנו אפשרות נדירה לומר לו עוד בחייו כמה היה חשוב לנו. היום נשאר לי רק להשיב: תודה, אורן.
יהי זכרו ברוך.