ג'וני, בגילומו של טומי וויזו ארוך השיער והשרירי ברמה מפתיעה, יוצא בסערה לגג בניין מגוריו בסן פרנסיסקו. "לא הכיתי אותה, זה לא נכון, זה בולשיט. זה לא נכון, לא עשיתי את זה", הוא מכריז בכעס ומסיים בהשלכת בקבוק מים ריק על הרצפה. מיד לאחר מכן הוא פונה הצידה ומוסיף: "או היי, מארק!". רגע מוזר אחד, שבו הכתיבה המלודרמטית פגשה משחק תמוה ורקע מרצד של מסך ירוק, קנה לטומי וויזו את מקומו בהיסטוריה של הקולנוע. ספציפית, בקולנוע הכל כך גרוע שהוא מדהים, או טראש, או קאמפ, או קאלט, או הכל ביחד.
>> החדר משלו: למה בוב אודנקירק מככב ברימייק לסרט הכי גרוע בעולם?

ביוני 2003 הוקרן לראשונה הסרט "החדר", יצירה חייזרית מכל בחינה, שבה זוג צעיר מחזיק בביתו אוסף של תמונות ממוסגרות של כפיות, אבחון של מחלה קשה נשכח כמעט ברגע שהוא מוכרז, כולם מתמסרים כל הזמן בכדור פוטבול והעלילה נקטעת שוב ושוב עבור סצנות סקס שלא ילהיבו גם את החרמנים שבצופים. מוזרות מהסוג הזה אי אפשר להנדס. היא נוצרת רק משימוש רעוע ואותנטי באמנות הקולנוע ומחוסר הבנה של הפסיכולוגיה האנושית.

כל זה ממשיך להצחיק, להסעיר ולרתק את הקהל מאז ועד היום. לפעמים זה גם גורם לו לשלם ממיטב כספו כדי לראות את היצירה המשונה הזו בתנאים קולנועיים משובחים. זה מה שקרה בסוף השבוע הראשון של ספטמבר בפרינס צ'ארלס סינמה בלונדון, שנמלא כמעט עד אפס מקום במעריצי הסרט לקראת הקרנה חגיגית ומפגש עם טומי וויזו. חמישי עד ראשון הוקדשו כמעט במלואם לביקורו של וויזו, עם יותר מ-20 הקרנות בהשתתפותו של "החדר" מ-2003 ושל "כריש גדול", יצירה חדשה יחסית שבה הוא מגלם כבאי בניו אורלינס המתמודד עם מתקפה של, ובכן, כריש גדול.

הפרינס צ'ארלס הוא מקדש קולנוע ותיק ואהוב, שמקרין קלאסיקות וקולנוע איכותי מכל הזמנים לצד סרטים חדשים, שוברי קופות, קולנוע ניסיוני מוזר וטראש. בתוכנייה שלו יש גם מקום של כבוד להקרנות פולחן, כולל הקרנות תכופות של "מצב רוח לאהבה" ההונג-קונגי, פרקים בסדרת הקאלט "רצח במשיכת קולמוס", הקרנות שירה בציבור של מחזות זמר וכמובן הקרנה חודשית של "החדר". אפשר לתהות מה בין "החדר" לבין הקהל הסנובי-סינפילי שבימים כתיקונם הופך הקרנות של "בארי לינדון" מאת סטנלי קובריק לסולד אאוט, אבל האמת היא ששני הדברים לגמרי הולכים יחד.

"החדר" הוא סרט קאלט מהסוג ש"מביני עניין" אוהבים. זה הסרט הגרוע של מי שלא בהכרח מחפשים סצנות אקשן מגוחכות או אפקטים גרועים (את אלה תמצאו ב"כריש גדול"), אבל מתחברים באהבה לסרט שמנסה להיות דרמה אמנותית ונכשל. "החדר" הוא סרט אפל מאוד, כשחושבים על זה – סיפורו קורע הלב של גבר תמים ונדיב, הנקלע לסבך כאוטי של טירוף, יצרים ואנשים שנכנסים לבית של השכנים שלהם בלי לדפוק או לסגור את הדלת. קהל היעד של הקרנות הקאלט מזהה את הרפרנס של וויזו ל"מרד הנעורים" במשפט "את קורעת אותי לגזרים, ליסה", או לפחות קרא על זה איפשהו ברשת.

את ההיסטריה העצים לפני כמעט עשור סרט קולנוע סטנדרטי יותר, שמגולל את אחורי הקלעים המשוגעים לגמרי של יצירת הסרט. ב"חי בסרט" גילמו האחים ג'יימס ודייב פרנקו (הראשון גם ביים) את טומי וויזו וגרג ססטרו, הוא מארק מ"או היי, מארק". הסרט מבוסס על הספר The Disaster Artist שכתב ססטרו עם טום ביסל, וחושף הפקה מהגיהנום שהתחילה מטורללת ורק הלכה והקצינה. בין רגעי השפל אפשר למנות את היחס הרחוק ממכבד של הבמאי-כוכב לשחקנית שחלקה איתו סצנות אינטימיות, שחקן שקיבל זעזוע מוח על הסט ושבהמשך הוחלף במערכה האחרונה, וגם את חוסר היכולת העקבי של וויזו להגיש שורות שהוא עצמו כתב.

לאחרונה הגיעה גם גרסה מחודשת בשם "שובו של החדר", שזמינה לצפייה אונליין בתשלום באתר Gumroad. זהו רימייק שמשתמש בתסריט המקורי, עם משחק מעט יותר מחושב ורציני, הכל על רקע מסך ירוק וכמעט בלי תקציב. הוא צולם לאורך יום אחד, לא כולל את סצנות הסקס (תודה), ועושה הכל ברוח טובה, כיאה להפקה מאולתרת שכל הכנסותיה מוקדשות לצדקה. את הרכב השחקנים מוביל בוב אודנקירק (סול גודמן בשבילכם) לצד חבר'ה כמו בלה היתקוט ("האיש במצודה הרמה") עם פאה בשקל, קייט סיגל ובעלה, במאי האימה מייק פלנגן. גרג ססטרו מפציע לרגע, הפעם בתפקיד כריס ר', סוחר הסמים שהילד דני חייב לו כסף.

בוב אודנקירק סיפר בעבר כי להבנתו וויזו הוא שעיכב את הפצת "שובו של החדר", אולי מחשש שמדובר בניסיון לעשות צחוק מהסרט שלו. צפייה בחידוש עצמו מגלה את ההפך – על אף ההפקה הזולה והמאולתרת במפגיע, זה סרט הרבה פחות מצחיק, שרק חושף את כובד החומרים שאבד תחת ההפקה המקורית הכושלת. ידעתם ש"בהחלט יש לי סרטן השד" זאת בעצם לא שורה מצחיקה כל כך כשהשחקניות בסצנה באמת משחקות ולא סתם אומרות מילים?

ובחזרה להקרנה בפרינס צ'ארלס. באימייל מבית הקולנוע לרוכשי הכרטיסים נכתבה האזהרה שההקרנות בהשתתפות טומי וויזו נוטות להפוך למעט "תזזיתיות". כאלה הן הקרנות קאלט בכלל, אבל ספציפית בהקרנות של "החדר", גם בלי הבמאי, נהוג לזרוק כפיות על המסך כשהמצלמה תופסת תמונה ממוסגרת של כפית בדירה של ג'וני וליסה. המייל הנ"ל ציין כמה כללי התנהגות להקרנות המיוחדות, שניכר כי נכתבו מתוך כאב הניסיון: "יש להשליך כפיות רק בתנועה קדימה". עוד נאסר להביא אביזרים מתנפחים, כפיות מתכת או כדורי "פוטבול אמריקאי", בפי האנגלים. הייתה גם המלצה לבחור כפיות פלסטיק ולא כפיות עץ, שמתוארות כדחוסות ומכאיבות יותר במקרה של פגיעה בצופה אחר, לצד בקשה להתחשב בסביבה ולא להגזים בכמות הכפיות. גם ייבוא מנהג השלכת הכפיות על המסך להקרנות "כריש גדול" אסור בהחלט.

כדי להצטלם עם וויזו נדרש הקהל לרכוש את אחד המוצרים הנלווים הרשמיים שנמכרים באירוע ("אל תבואו בחולצה מהדארק ווב ותצפו לחתימה ותמונה"), וכל המעוניין לשאול שאלה בסשן המקדים את הקרנת הסרט נדרש להמתין בתור ייעודי לצד הבמה. לאחר דקות ארוכות של המתנה עולה וויזו לבמת האולם עם ארשת פנים של רוקסטאר, עוטה משקפי שמש וכפפות כחולות. לגופו שלוש חגורות גדולות, הזמינות לרכישה במזנון לצד פריטי לבוש אחרים, וגם תסריטים, DVD, פוסטרים או חוברת צביעה של "כריש גדול". כשוויזו נשאל אם מלבד החגורות הוא לובש כעת גם את התחתונים בעיצובו, הוא מאשר ומציג בגאווה פס גומי הנושא את הכיתוב Tommy Wiseau USA.

הקהל נלהב ונרגש, עם חולצות (רשמיות או מהדארק ווב?) ועד תחפושות מלאות של הכוכב האורח. וויזו נהנה בבירור מתשומת הלב, אבל משהו בכל זאת לא מקליק. זה לא רק הדיסוננס בין הנאום הקטן שוויזו נושא על חשיבותן של פרואקטיביות, נחמדות ואדיבות לאחרים לבין המענה היבש משהו שלו לתשומת הלב מהקהל. גם לא ההתנגשות בין דיבורים היפיים של מנהיג כת פוטנציאלי לבין המיזוגיניה שעולה מהסרט או הסיפורים על הפקת אימים שלא הייתה נחמדה אפילו קצת למשתתפיה. הבעיה העמוקה יותר היא התחושה שוויזו שמח על התהילה, אבל לא על הנסיבות.

למעט אישה שהוזמנה לעלות לבמה וכונתה "אישה יפה עם חיוך יפה וחולצה יפה" (שלו, כמובן), סשן השאלות-תשובות הוא בעיקר אוסף של דחיות זחוחות או מתגוננות מצד וויזו לשאלות שמופנות אליו. שאלות שאינן לרוחו מקבלות מענה קצר וקר וקריאה מיידית לשואל הבא. כמו דיוויד לינץ' המנוח, וויזו לא מפרש או מסביר את בחירותיו היצירתיות. כשהוא נשאל אם החליט לאמץ את "שטיק הבי-מובי" ב"כריש גדול", עולה החשד שוויזו לא מבין את רצף המילים "שטיק הבי-מובי" גם לאחר שהשואל חוזר עליו פעמיים. כך או כך הוא לא אוהב את השאלה, וגם אחרי שאותו צופה מחדד עם דוגמה מהסרט וויזו משיב: "תנסה אתה לעשות סרט עם כריש גדול".

"אני אף פעם לא הגדרתי את 'החדר' בתור קלאסיקת קאלט. אני גם לעולם לא אגדיר אותו ככזה", הוא מכריז באיזשהו שלב, ספק מטעמי צניעות וספק עקב הכחשה. גם שאלות שאינן נוגעות לסרט לא בהכרח מתקבלות – צופה ששואל על המקומות האהובים על וויזו בלונדון נענה מיד "אני לא אגיד לכם כי אלה החיים שלי", וויזו מחדד שהוא חושש מהטרדות של מעריצים בזמנו הפנוי. שאלה שדווקא כן נענית היא על עיצוב התלבושות האהוב עליו מסרט – "ג'וקר". בכל זאת, חובב וסטים.

ניכר שוויזו לוקח את עצמו מאוד ברצינות, תכונה ראויה לאמן אך מעט טרגית לבמאי של "החדר". גם אם זכותו של כל אמן לפרש את עבודתו כראות עיניו, כיף יותר, לכל המעורבים, לצחוק עם מישהו מאשר בלעדיו. מצד שני, הוא חייב לבדיחה הזו פרנסה וקריירה בינלאומית, מה שבהחלט מפצה על קבלה אמנותית שלא לרוחך. בסוף כולם נהנים, רק צריך להעלים עין מהחלק שפחות אהבת.

לאחר הסשן המעט מתסכל וויזו עוזב את האולם ומשאיר אותנו לעשות כרצוננו – כלומר, לצעוק את השורות האהובות עם השחקנים, לזרוק כפיות (למרות ההפצרות במייל הושלכו לעברי רק כפיות עץ) ולפזם את המנגינה של "משימה בלתי אפשרית" בעוד ג'וני מחבר מכשיר הקלטה לטלפון. כל כניסה בלתי מוזמנת של דמות לדירה נענית בצרחות "תסגרו את הדלת!!!", ליסה ננזפת באופן מתמשך על יחסה הבלתי הולם כלפי ג'וני ("זה בעלך לעתיד"), ורגעי הבגידה גוררים זעקות שבורות לב היישר מאצטדיון כדורגל. עם הסיום הטרגי נשמע מאחורינו צופה הקורא בקולי קולות את השורות מתוך "המלט", במחויבות ובדרמטיות שלא היו מביישות את השייקספיר גלוב: "Good night, sweet prince, And flights of angels sing thee to thy rest."

אני שוב מוצאת את עצמי נעצבת על כך שוויזו כנראה רואה את החוויה המיוחדת הזו במידה מסוימת של החמצה. יש כל כך הרבה יופי ביצירתיות, בתחושת הקהילתיות ובשמחת החיים שמביאה עמה ההקרנה הפעילה הזו. כל מה שצריך כדי להעריך אותן הוא לשחרר את החשיבות העצמית, את הרצון לשלוט בנרטיב ובקבלה, ופשוט להתמסר לרגע. אבל בעצם, אם טומי וויזו היה קצת יותר טוב בשיתוף פעולה וביכולת לשחרר, האם הוא היה עושה סרט כמו "החדר"?

• המסך
• קולנוע
• ❤ תרבות