הוא במאי, הוא תסריטאי, הוא תל אביבי מנתניה, וסרטו החדש ועטור הפרסים "ברנינג מן" הגיע השבוע לבתי הקולנוע. ניצלנו את המצב וחילצנו המלצות על תיקוני אופניים בבית הלקוח, על איטלקית מלאת שמחת חיים, וטמבוריה שכל אדם בוגר צריך. בונוס: דיס מוצדק על אוטותל!
>> איל חלפון הוא במאי ותסריטאי, חלק מדור הזהב של הקולנוע הישראלי בניינטיז ("קרקס פלשתינה"), ובימים אלה ממש עולה אל מסכי בתי הקולנוע סרטו החדש, "ברנינג מן", בכיכובו של שי אביבי, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר ופרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2025.אתם רוצים לראות אותו.
>> לגור בגן עדן ולהתפלל תחת כיפת השמיים // העיר של ג'ודית מרגי
>> חומר קריאה למגירה וצמרמורת מדידג'רידו. העיר של רונן וודלינגר
>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב // העיר של דן יואל
1. חוד המחט
שלוחה היפסטרית/ ברלינאית/ פלורנטינית בצפון הישן. הקפה סביר, ויטרינת המאפים צנועה, אבל יש מבחר מלהיב של תקליטים ולעיתים גם ריח עשן מתקתק כמו בשנות השבעים. ובערב מכינים שם פיצות נפוליטניות משובחות בטוסטר אובן ביתי.
דיזנגוף 225 תל אביב
2. אצל אסנת
שריד מעידן הקרח, מהימים שבהם אכלו שניצל ופירה לארוחת צהריים, כשעוד לא היו "מסעדות שף", "תן ביס" ו"עסקיות משתלמות". ארבעה שולחנות מתקפלים, שלושה סירים עם תבשילים ביתיים, סלט ירקות, טחינה, כמה פרוסות לחם ותשלום רק במזומן.
אבן גבירול 160 תל אביב, בשעות הצהריים בלבד
3. ביסקלטה
חנות האופניים של שחר. מכונאי בחסד, אחד שלוקח כלי שנהג אוטובוס מעך במתכוון, ומחזיר אותו לשבילי העיר כמו חדש. מאז שעבודות הרכבת הקלה באבן גבירול הפכו את הגישה אליו לסבוכה ומעיקה, שחר מספק שירות תיקונים אל ומבית הלקוח. אוסף, מתקן, משפץ, מחזיר כעבור יום או יומיים.
אבן גבירול 173 תל אביב (טל' לבירורים: 0543104978).
4. אמורה מיו
יש כנראה איטלקיות טובות ממנה, בוודאי שיש מסעדות מתוחכמות ומעודכנות יותר, אבל אין מקום טעים ומלא שמחת חיים כמו זה של שלומי. בעל הבית, האיש שראוי לפרס יקיר העיר. אם לא למעלה מזה.
אבן גבירול 100 תל אביב
5. הטמבוריה של שייע
ברזים, ברגים, מברגים, נורות, דבק נגרים ודבק סנדלרים, מלכודת עכברים, תריס נגד מקקים ו/או נמלים, דיבלים, כפפות לטקס, ראש מתכוון למקלחת עם שלושה מצבים, דלי לספונג'ה, דבק חבלנים בשני גדלים, רתכת, כננת, וו גרירה ועוד. אינך יכול להיות אדם בוגר בלי קשר הדוק וישיר עם טמבוריה כלשהי. זו מגיעה עם בונוס של מנהל שנראה כדמות עצובה מסרטים ישנים וטובים של וודי אלן.
דיזנגוף 278 תל אביב
וגם: ג'ונו, בר יין
לא ממש ישבתי שם, אבל מאז שהילד שלי השתחרר משירות מילואים ארוך זה מרכז חייו. עובד שם, מבלה שם, מבין בסוגי יין וטעמי קפה וחס וחלילה שאבא או אימא שלו יכנסו לו לטריטוריה.
דה האס 1 תל אביב (כיכר מילאנו)
מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:
אוטותל ושות'. הייתי אמור להיות לקוח קלאסי של רכב שיתופי. בלי רכב פרטי, עם צורך מתמיד לנסוע לאן שהוא. אלא שהתעריף מוגזם, לא תמיד יש רכב פנוי ובפעם האחרונה שהזמנתי אחד הייתי תקוע בתוכו 50 דקות בגלל תקלה טכנית. יש בעיר תחבורה ציבורית טובה ויעילה. רכבים שיתופיים היו אמורים לתת לי פתרון לנסיעות לנתניה, גדרה וכפר סבא. הם לא, ואופציית קנית רכב פרטי שוב על הפרק.
השאלון:
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
חמש אצבעות.מן הסתם יצא לכם לראות בחוף הים או בפארק חבורות נערים ונערות שרצים עם שקי חול על הגב, זוחלים על החול, מתאמנים בסחיבות פצוע. אני מריע להם, מוחא להם כף, מלא הערכה לנחישות לא רק לשרת בצבא אלא להיות שם הכי טובים. יש בעיר מסגרות שונות של כושר קרבי, זו של תנועת חמש אצבעות מעט שונה מאחרות: האימונים המפרכים אינם מטרה בפני עצמה, אלא כלי להעצמה אישית, פיתוח מנהיגות ובעיקר – אחראיות חברתית. עקרונות ייסוד בתנועה שבגבעת שמואל או כוכב יאיר כל ילד לוקח בה חלק,ואילו בתל אביב רק מעטים שמעו עליה. למשל, הבן שלי.
איזו יצירה נתנה לך לאחרונה כוח, תקווה או השראה?
הוסטל ז'בוטינסקי, סרט תיעודי. זה ממש מול הבניין שלנו, ההוסטל, וחוץ מזה שבשעות מסוימות של היום יש שם חניה לא ידעתי עליו דבר. אריק להב, חבר ועורך הסרט "ברניניג מן", שלח אלי קישור לגרסת עבודה של סרט תיעודי שביימהעדי יפה כהן. שעה של קסם אנושי, עמוס רגש ואהבת אדם. הגיבורים שמתויגים כ"בעלי תפקוד נמוך", מספקים לך, הצופה, כוח. טוענים את החיים במנות גדושות של אופטימיות. וגם יוצרת הסרט לא חסר לה, רגש וכשרון.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
בעקרון, לכל מי שפונה אליך ומבקש עזרה. ואם מחפשים המלצות אז,המרחב של רון,שהוא מעין בית לווינשטיין לחיות שהוקם לזכרו של החייל רון שרמן שנחטף ונהרג ברצועת עזה. וגםמרכז אופיר למנהיגותשמוקם לזכרה של סמ"ר אופיר שושני שנרצחה בדירתה בכפר עזה. כנסו לרשת, חפשו את הקישור, פתחו ארנק, זה עושה טוב בלב.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הרד בלוק של הפועל כדורסל. המהלך של ארגון האולטרס – נטישת הקבוצה בשם כל מיני טיעונים מתחסדים וטהרניים- היא מהמעשים הבזויים בספורט העירוני ובספורט בכלל. מי ששר בצהרים "אחריך בכול מקום" וכבר בערב מדיר רגליו ממשחק דרבי כי ההיכל/ בעל הבית/הדי.אן.איי/ אינם לטעמו, הוא מי שמשוכנע שחשיבותו גדולה מזו של הקבוצה. יותר מזה, הוא בטוח שהוא הקבוצה. שהמשחקים הם רק תפאורה, עילה להצגה שלו ושל חבריו. כשזה מגיע אחרי שנים של תבוסות, ניהול בעייתי, ומגרש צר מידות, הגישה הזו גרועה במיוחד. היא מתנשאת ואנטי דמוקרטית. הרד בלוק קוראים תיגר על המחרימים. הם אמנם מעטים מדי ולא מאורגנים דיים, אבל הם תקווה לעתיד טוב יותר. וממש לא אכפת לי מי תומך בהם, גם אם זה עופר ינאי.
מה יהיה?
אותו דבר, פחות או יותר: נתבאס בבחירות (כי מסתבר שלא כולם חושבים בדיוק כמונו); נתלבט אם לנסוע ליוון או ליפן או גם וגם; נחכה חצי שעה עד שיתפנה שולחן בקפה אוריג'ם או כל בית קפה אחר בעיר; נגיד שנורא יקר פה ונזמין עוד נשלם כמעט 40 שקלים על קפה ופרוסת עוגה; הילדים (חלקם לפחות) יעשו המון ימי מילואים; נחפש (ולא נמצא) משהו טוב לראות בנטפליקס; נשחה בים בחורף; ננצח עוד דרבי; נפסיד עוד אליפות; נברר אופציה לנדל"ן מניב במדינה או עיר שעד אתמול לא שמענו עליה; נתעצבן, נגיד שהגיע לנו עד כאן, ניקח משהו כדי להירגע. אולי גם כדי להירדם. ונתפלל שנהיה בריאים.