סמטה, בניין נטוש, כוכב לכת עזוב. קליק. זאת העיר של אלה ברק
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: הצלמת אלה ברק תציג בשבוע העיצוב בירושלים את "פוטו ברדק", סט צילום אוטומטי מסוף העולם, וזאת הזדמנות לסיבוב בין המקומות בתל אביב שהיא אוהבת לצלם בהם (וגם לצילומים הכי יפים בתולדות המדור)
>> הצלמת אלה ברק תשתתף בשבוע העיצוב שייפתח מחרתיים (חמישי, 22.6), והיא תציג שם יחד עם המאייר נדב יהל את "פוטו ברדק", סט צילום אוטומטי שיציע למבקרים להצטלם למזכרת מסוף העולם הקרב ובא. שבוע העיצוב ירושלים יתקיים בבית הנסן, מרכז תרבות לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. למשך שבוע אחד יתמלאו חללי הפנים והחוץ של בית הנסן בעשרות מיצבים, מיצגים ומופעים, תערוכות ופרויקטים מכלל דיסציפלינות העיצוב. פרטים נוספים כאן.
1. פוטו ברק
המקום שלי בסמטת בית הבד. אני אוהבת את הסמטה כולה כי היא תמיד השראה לפריימים, גם במעלה מדרגות הפוטו:
וכמובן הסטודיו שלי שהוא בית ואי של לב בתוך התופת של החיים, המקום בבית רומנו בו כבר שש שנים אני בוראת עולמות דמיוניים, בו אני מצלמת עטיפות אלבומים, פרוטרטים לשלל צרכים וכמובן מארחת טקסי צילום נושנים הנשענים על צילום מסורתי, אנאלוגי על גבי סרט צילום. סמטת בית הבד 3
2. השטיחים של שלמה
אני צלמת חתונות 15 שנה, עוד מימי כתלמידה בתלמה ילין, ואחד המקומות האהובים עלי לקחת אליו זוגות היא חנות קטנה שחוויית הכניסה אליה היא בכל פעם כמו אל מערת אלאדין מכושפת. זאת החנות של שלמה, אדם מיוחד ונדיב, שמעולם לא סירב לכל זוג וזוג שלי להיכנס ולהצטלם בפנים ביום חתונתם. עולי ציון 5
3. בניין נטוש ביפו
זה בניין מרתק שבמהלך השנים תמיד סקרן אותי ברחוב יוסי בן יוסי 17 ביפו, ויום אחד בדקתי אם אפשר להכנס לחדר המדרגות שלו כדי לעלות בו בשביל לצלם מבחוץ את החלון המטריף שלו כשהדמויות עומדות בפנים ומתבוננות החוצה:
4. כיכר השעות היפות
איזור מחוץ לגבולות ההגדרה, שטח נטוש במתחם בית הטקסטיל בין מלון דן פנורמה לטיילת הרברט סמואל, הכל מכוסה גרנוליט שמזכירה לי את בית הלוחם שבו ביליתי את ילדותי בעקבות סבא לוי שלי. מתברר שקוראים לו "כיכר השעות היפות". יש בו אווירה של כוכב לכת עזוב לפני או אחרי מלחמה בה כול החי בו נעלם:
5. המעלית של סבא וסבתא
יש שיקראו לזה תל אביב ויש שיגידו שהיא רק נהנית מההפקר. המעלית ברחוב בן יוסף 24 ברמת אביב ג׳, שבה התבוננתי בעצמי גדלה ומשתנה מול העדשה בצילום העצמי בדרך לסבא וסבתא שלי. התחושה של ללחוץ על מספר הקומה, לשמוע את הסאונד של המנוע ולדעת שתכף סבתא תשאל אחרי צלצולו של הפעמון: "מי שם?" למרות שהיא יודעת היטב. בצרפתית הביטוי של השתכפלות אינסופית בין שתי מראות נקרא "מיז ענבים", שבעיניי זה וואו.
