העצה הכי טובה שקיבלה גילי פורת בחיים היא לעשות מנוי לסינמטק ולהיכנס לסרטים בלי לקרוא עליהם מראש. עכשיו היא גם יכולה לדאוג שיהיו מספיק סרטים כאלה: פורת, אשת תוכן, מפיקה ומגישת הפודקאסט הקולנועי "טראשטוק", נכנסת השנה לתפקיד המנהלת האמנותית של TLVFest, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, אחרי שני עשורים שבהם הוביל אותו מייסדו יאיר הוכנר. המהדורה ה-21 של הפסטיבל תתקיים בסינמטק תל אביב בין 22 ל-31 באוקטובר, עם סרטים מהארץ ומהעולם, ובהם "רוז" בכיכובה של סנדרה הולר, קומדיית הקאמפ "עצרו את הרכבת!" שבה רופול מגלמת את נשיאת ארצות הברית, והקרנת פילם מיוחדת של "קשורות" לציון 30 שנה לצאתו. התוכנית המלאה וכרטיסים כאן.

1. סינמטק תל אביב

זאת קצת קלישאה להתחיל בציון הסינמטק, אבל למקום שאחראי לחלק העיקרי בחינוך התרבותי של ילדת הפריפריה הזאת יש מקום ענק בלב שלי. יש משהו קסום במקום שמקרין תחת קורת גג אחת, באותו שבוע, סרט ניסיוני ממדינה עלומת שם וסרט גיבורי על מיינסטרימי בתקציב של מאות מיליוני דולרים. מעט דברים משמחים אותי כמו לראות סרט מוזר ולגלות שיש עוד אולם שלם של אנשים שבאו במיוחד בשבילו. ובכלל, העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים היא לעשות מנוי ולהיכנס לסרטים בלי לקרוא עליהם לפני. חוויה מובטחת.
הארבעה 5

2. אל מנו, נווה שאנן

אוכל פיליפיני-וייטנאמי, קריוקי ועסק משפחתי במקום אחד קטן ליד התחנה המרכזית החדשה. מקום שמזכיר כמה עולמות מתקיימים בעיר הזאת במרחק כמה רחובות זה מזה. אני אוהבת את המפגש בין אוכל, מוזיקה ואנשים, ואת האפשרות שארוחה תהפוך להופעה. לקראת הסגירה המתוכננת של המקום, זו גם הזדמנות להגיע, לאכול ולפרגן לאנשים שבנו אותו.
יסוד המעלה 46

3. ת"א תרבות המחוגה, פלורנטין

מרכז לתרבות עצמאית בלב פלורנטין, שמציע סדנאות, רזידנסי, אירועים ופשוט מרחב עבודה חופשי. מי שמפעיל את המרכזים השכונתיים של העירייה יודע מה הוא עושה. ספציפית במחוגה נותנים מקום גדול לפנזינים, לדפוס וליצירה עצמאית, ותמיד כיף לקפוץ לשם לראות מה חדש. ביולי אפילו הייתה שם מעבדת פנזינים ליוצרים וליוצרות מהקשת הטרנסית בשם "טרנסקריפט".
המחוגה 13

4. קפה נאס בבית ברכאת, דרום יפו

בית קפה קטן ומושלם בתוך בית באר יפואי. הקפה הוא מקום מפגש לתרבות ולאנשים מהסביבה, והמבנה ההיסטורי וההיסטרי הוא רק יתרון. לפעמים זה כל מה שצריך: קהילה, קפה טוב וסיבות להישאר.
עזה 55, יפו

5. כיכר לבנה, פארק וולפסון

בכל פעם שאני מרגישה צורך להתאוורר קצת מהעיר הצפופה הזאת, אני קופצת לפארק וולפסון ולפסל "כיכר לבנה" של דני קרוון. הפסלים, הצורות, האור והצל, וכל העיר שמסביב, מזכירים לי למה לעסוק באמנות. זה כיף שאפשר לפגוש אותה בכל מקום, גם תוך כדי הליכה ספונטנית בפארק, וזה גם מזכיר שתל אביב ממשיכה מזרחה.
פארק וולפסון, סמוך לדרך הטייסים

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

הפינה של רוטשילד ונחמני, בגלל הזיכרון של הפיגוע בברנוער. קשה לי לקרוא לה מקום לא אהוב. זו פינה שהייתי רוצה שנדע לזכור טוב יותר. מעניין אותי כמה אנשים חולפים שם ויודעים מה קרה, וכמה צעירים מכירים את הסיפור שהוא חלק מההיסטוריה של הקהילה שלהם. הייתי רוצה שהזיכרון הזה יפגוש אותנו גם בהליכה רגילה ברחוב, ויעורר סקרנות, שיחה ואחריות. בעיר שמתגאה בחיים הקוויריים שלה, חשוב שיהיה מקום גם לזיכרון של מי שנפגעו בדרך.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
העבודה על התוכנית של הפסטיבל השנה. יש משהו מטלטל בצפייה מרוכזת בסרטים ממקומות שונים: את נכנסת עם החדשות בראש, ואז פוגשת אדם מסוים, את המשפחה שלו, את התשוקה שלו, את הסתירות שלו. פתאום יש פנים וקול למישהו שעד אז הכרת בעיקר דרך כותרת. דווקא בתקופה שבה כולם נדרשים לבחור צד עוד לפני שהקשיבו, אני מוצאת הרבה כוח באפשרות לשבת ולהקשיב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה, "Lost Weekend" של פיבי ברידג'רס. אני לא תמיד מחפשת במוזיקה עידוד. לפעמים אני צריכה להרגיש שיש מקום גם לעצב, לפחד ולמחשבות הפחות מסודרות. יש משהו מנחם בלהקשיב לקול שאת רוצה להישאר איתו עוד קצת. מוזיקה גם מאפשרת לי לפגוש יצירה בלי לחשוב מה לעשות איתה. פשוט להקשיב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לפרויקט גילה להעצמה טרנסית. ארגון שצמח מתוך הקהילה ופועל למענה, ונקרא על שם גילה גולדשטיין, עם תשומת לב גם לאנשים שמתמודדים עם כמה שכבות של קושי והדרה. בעבודה על הפסטיבל עסקנו הרבה בשאלה מי זוכה להיראות ולהישמע. חשוב לזכור שבחיים עצמם צריך גם גישה למשאבים, לבריאות ולזכויות.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
לקולגות שלי מפודקאסט "אוכלי סרטים" – ליעד הרמן, ניתאי דגן וארנון רוזנטל. דרך הפודקאסט שלי, "טראשטוק", אני מכירה מקרוב את השמחה שבהפיכת אהבה לקולנוע לשיחה עם אנשים אחרים. מה שאני אוהבת במיוחד הוא כל מה שנוצר סביב השיחות האלה: הפרגון ההדדי, שיתופי הפעולה, ההקרנות והמפגשים שממשיכים הרבה אחרי שהמיקרופון נסגר. "אוכלי סרטים" מביאים סקרנות, עומק והתלהבות מדבקת, ויוצרים עוד ועוד הזדמנויות לראות סרטים יחד ולדבר עליהם. כבר יותר מחמש שנים שהם מתעקשים לעשות את הפרויקט הלא קל הזה. חשוב לפרגן לכל מי ששומר על הגחלת התרבותית, לפודקאסט הנפלא שלהם ולקהילה שצומחת דרכו.

מה יהיה?
כמנהלת אמנותית של פסטיבל, אני יכולה להבטיח שיהיו עוד שינויים עד הרגע האחרון. לגבי השאר, אני מאמינה שיהיה כאן טוב יותר. אם בחרתי לעבוד בתרבות כל כך הרבה שנים ולקחת על עצמי ניהול אמנותי של פסטיבל, כנראה שיש בי אמונה די עקשנית במקום הזה ובאנשים שחיים בו. אני פוגשת אנשים שממשיכים ליצור, להסתקרן, להתנדב ולהילחם על מה שחשוב להם, והם נותנים לי סיבות לאופטימיות. אני מקווה שנחיה כאן עם פחות פחד ויותר חופש, ושנשמור על היכולת להתעניין באנשים גם כשקשה לנו להבין אותם. תרבות יכולה לעזור בזה: ליצור מפגשים, לפתוח מקום לקולות שעוד לא שמענו ולתת לנו לדמיין חיים טובים יותר. בינתיים זו הדרך שלי לעבוד על העתיד. ויש כאן עוד כל כך הרבה סיפורים לספר.

• העיר שלי