עולם מקביל בלב תל אביב ומקום להתבלבל בו. העיר של דןדן כהן

>> דןדן כהן (למה שלא תעקבו) הוא רקדן בולט באנסמבל בת שבע מאז 2024, בוגר מגמת המחול בתיכון עירוני א' לאמנויות, ובימים אלה הוא נערך לסבב ההופעות החדש של האנסמבל, דקהדאנס 2025 – יצירה שיצר אוהד נהרין בשנת 2000 לציון עשור לעבודתו בבת שבע, וכלל בה עשרה קטעים מגוף היצירה שיצר עד אז ללהקה. מאז, מדי עונה, שב נהרין לדקהדאנס ומציג עיבודים משתנים לקטעים אייקוניים מיצירותיו לצד קטעים מתוך יצירות חדשות. אתם רוצים להיות שם.

1. הקריה

אי של מציאות מקבילה באמצע תל אביב. מדשאות רחבות, בניינים גבוהים, דגלים, מנחת מסוקים. יש בי חיבה בלתי מוסברת לקריה. כנראה שזה קשור בכך שלא כל אחד יכול להיכנס אליה, בסודיות שעוטפת אותה ובכמות השעות שביליתי בה. בשנתיים שאחרי סיום התיכון שירתתי בקריה תחת תקן של רקדן מצטיין. איתי ביחידה שירתו עוד כמה רקדנים מצטיינים. במהלך היום היינו רוקדים במסגרות שונות כדוגמת אנסמבל בת שבע, הבלט הישראלי, המסלול להכשרת רקדנים בתל אביב, ובערב עולים על מדים ומגיעים לבסיס למשמרת בין שש לעשר בלילה.

מבלי להתכוון יצרנו לנו ברית. קבינט רקדנים. ידענו שאנחנו בסך הכל מתארחים בעולם מקביל לכמה שעות ביום ושאנחנו שומרים אחד על השניה. באחת המשמרות המפקדת שלי שלחה אותי לאפסנאות להחליף את הנעליים הקרועות שלי. הגעתי, פתחתי את הדלת ואמרתי – "היי, כאן זה מחסן התלבושות?". נראלי שמשהו בי רצה לחשוף בפניהם שכל מה שאנחנו עושים כאן זה בסך הכל משחק תפקידים. כבר יותר משנה שאני משוחרר ועדיין מדי פעם עולים בי געגועים לנסיעת קורקינט מהירה על מדים מסוזן דלל לקריה.

2. המטבח של טלו 

אוכל מהסוג שבא לך לחזור שוב ושוב. פשוט טעים על אמת. ומשביע. ומייצר געגוע בריא. טלו ורוני אברמוביץ', ששתיהן אחיות שגם מאוד דומות אחת לשנייה עד שקשה להבחין – מה שמייצר חווית אירוח כמעט פרפורמטיבית בפני עצמה. רוב הלקוחות לוקחים את האוכל לחימום עצמי בבית אבל האמיצים נשארים לשבת במעט השולחנות שיש בחוץ, לרוב חולקים שולחן עם אדם זר. בהתחלה מבהיל אבל אחרי פעמיים זה ממכר. אני סקרן מי האדם הבא שאשב מולו בזמן שאוכל לחמנייה עם בשר מפורק, מיונז וחמוצים עם סלט גזר ליד ומים קרים, שאגב מוגשים בקנקנים שאני ממש אוהב (בכללי קנקנים זה אחד החשובים).
וייסבורג 17 תל אביב (צהלה)

 

3. שוק הפשפשים

אמא שלי, נועה, היא המעריצה מספר אחת של שוק הפשפשים. ואני מעריץ מספר אחת שלה. אז על פי "כלל המעבר", גם אני משום מה נהנה להתיישב על הרצפה החמה ביפו לצד ערימת בגדים ישנים ולחפש בה זהב. ובכלל – בגדים, כסף, גוף, חומר, גובה… משהו בשוק הפשפשים מרגיש נכון.

4. בריכת "מים רבים"

בשנה החולפת התמודדתי עם פציעת גב שבעקבותיה צללתי למסע שיקום וחיזוק שכלל בעיקר פיזיותרפיה ואימוני כוח. החלק האהוב עליי במסע החזרה לריקוד באנסמבל בת שבע, היה טיפולי הידרותרפיה בבריכת "מים רבים". הטמפרטורה הגבוה של המיםֿ, האדים שיוצאים, הביטול החלקי של כוח הכבידה. הצוות האדיב בבריכה. בטיפול הראשון שחתה לידי אישה מבוגרת במשך כמעט חצי שעה, שחייה מרשימה. בשלב מסוים היא התקדמה לכיוון היציאה מהבריכה וחיכתה שם. כעבור כמה דקות הגיע בחור ועזר לה לצאת מהמים עם כיסא מיוחד. רק באותן הרגע הבנתי שהיא משותקת מהאגן ומטה.
מויאל 15 תל אביב (צהלה)

 

5. נחלת בנימין

באופן מוזר אני מאוד נהנה מהליכת ערב בליווי אוזניות בנחלת בנימין. משהו בהמון הלא -תל אביבי שכמעט וכמו פולש לעיר לאזור הספציפי הזה בשעות הספציפיות האלה ביום. אני הולך שם ומרגיש כמו בסרט. התאורה תומכת והסאונדטרק שאני מרכיב לעצמי באוזניות גם. שם אגב גם הייתה הנשיקה הראשונה שלי, עם בחור חמוד והזוי וכנה שיומיים אחר כך ביקש בעדינות שאוריד את הזקן כדי "לא לזכור מדי שאני גבר כשאנחנו ביחד". ככה שנחלת בנימין בשבילי זה המקום להתבלבל.

>> המקום בו התרבות האלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הייתי שמח אם השלטים של ״מותר ואסור לחנות״ היו יותר פשוטים וברורים. כל כך הרבה צבעים ומספרים וסימנים והנחיות. לפני השלט? אחרי השלט? מעליו? מצדדיו? לא מבין מה הבעיה פשוט לצייר וי ירוק או איקס אדום על החניה עצמה וככה נדע לעד?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני כשלושה חודשים צפיתי בהצגה בשם "בראשית בא רע" שכתב וביים מעין אבן והועלתה על ידי סטודנטים לתיאטרון שנה ג׳ בניסן נתיב. ההצגה עוקבת אחרי חברת "בראשית" – חברה האמונה על בריאת עולמות. אלוהים מהווה את הדמות הראשית והוא מוצג כאחד מיני בוראים רבים. עוד בהצגה נמצאים אמא של אלוהים, אשתו, מנהל החברה בה אלוהים עובד, השטן ובעלה. עצם הרעיון לבנות שכבה נוספת מעל לאלוהים תפס אותי חזק מאוד. נשארתי עם רגעים חזקים שמתארחים אצלי בראש באופן עיקש מאז. באחד הקטעים אמא של אלוהים מאכילה אותו בשניצל שהיא חותכת לו לחתיכות קטנות בעזרת הידיים בלבד, בקטע אחר מתגלה שבמרחב הזה שבו ההצגה מתרחשת נהוג לקיים סקס זרתות. במקביל למתרחש על הבמה, בשורה האחרונה של האולם ישב מעין וניגן בלייב מוזיקה מקורית שלו על פסנתר. הכתיבה, הבימוי, הביצוע, זה הזיז בי משהו.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
את הסרט ״לילות קיץ״ של אוהד מילשטיין ראיתי כבר חמש פעמים. תמיד לבד, תמיד באמצע הלילה ותמיד חושך מוחלט מסביב. כל כך הרבה דברים תפסו אותי בו. האפשרות לדבר בלחישה – כמה שזה משכנע. כמה שזה מגרה לנסות גם. המוזיקה של ויוואלדי, הסאונד בכלל. הקצב של הסרט. יחסים בין אב לבן. תספורת. מקורות מים. ריקוד. "מה זה זמן? אתה יודע מה זמן עלוה? – דבר שכל הזמן חולף, חולף לידינו. כמו רוח".

 

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני בעד לתרום לגופי אומנות, ובפרט מחול, ולקנות כרטיסים להופעות. אני חושב שאחת מהפעולות המרכזיות שאנחנו אחראיים עליהן כאנשי אומנות ובפרט כרקדנים היא למצוא "צורות" לרעיונות הבסיסיים ביותר שהעולם יושב עליהם. כשאני אומר צורות אני מתכוון לא רק לצורות קוויות אלא גם לצורות התנהגות, צורות תקשורת, קואורדינצית חיים. חופש, זמינות, יופי, נדיבות, גרוב, כניעה, שקט, הקשבה, האפשרות להשתנות. לכל המושגים המופשטים האלה ולעוד רבים יש כל מיני צורות שבהן הם מתקיימים באופן ממשי. בגוף הפרטי הפיזי, וגם בגוף הזה שנקרא מדינה. אנחנו עוסקים בזה במובן הפיזי באופן יומיומי בשיעורי גאגא (שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין). זה רלוונטי כיוון שרוב מוחלט של הארגונים והעמותות שפועלים במרחב היום נוגעים באופן עקיף בדיוק בנקודות האלו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שלקחו ולוקחים חלק במאבק של משפחות החטופים.

מה יהיה?
יהיה מעניין! יכול להיות שיהיה גם רע וגם טוב ביחד מעורבבים. תמיד יהיה אפשר לעשות על זה סרט. ניתוב הכאב. מניח שהפערים בין החיים עצמם ובין האומנות ימשיכו להצטמצם. זה יעשה טוב לכל. מקווה שנראה יותר מחסני תלבושות ופחות אפסנאות. מתפלל שההדים הכואבים מהמלחמה יניעו אותנו לחשוף באומץ את כל מה שיש בו חיים.