אתם מכירים אותו בתור הלוליין מהצומת בקיבוץ גלויות. זו העיר שלו

1. צומת הולץ

המקום בו הפכתי לחלק מהעיר, לג'אגלר אייקוני, לאחד כזה שמזהים ברחוב גם עם קסדה ומשקפי שמש (סיפור אמיתי). לוליינות הרמזורים תמיד נמצאת איפשהו בין כל הדברים האחרים שאני עושה, ולא תמיד הבנתי איזה חלק זה תופס בחיים שלי. כביכול זה משהו צדדי, אבל עם השנים אני מבין איזה אימפקט יש לזה על החיים שלי ועל היחסים שלי עם השכנים.
קיבוץ גלויות 149

פה בונים יחסים עם השכנים. צומת הולץ, קיבוץ גלויות (צילום: דרור ליברמן)

2. זלצר מתכות

המגרש מתחת לגשר ההגנה. כל הזבל של העיר מתנקז כמו במגנט לזלצר מתכות, כל השבורים חותרים לשם: מי עם שם עגלות סופר מלאות בדברים, אחרים מגיעים לשם עם טוקטוקים, שבורים קצת יותר משוכללים מגיעים עם משאיות קטנות. אין משהו שאי אפשר למצוא שם – מקינטות, כסאות גלגלים, חביות, גגונים, סטנדים לרמקולים, ארגזי פעולה. לא חושב שיש צורך להסביר למה זה כל כך כיף, ובתור בונוס, גם המשפחה שמתפעלת את המגרש נהדרת.
דרך חיל השריון 122

המכה של השבורים. זלצר מתכות (צילום: דרור ליברמן)

3. מדרחוב נווה שאנן

המקום הראשון שהרגשתי בו בבית בעיר. בירה מפחית, סיגריות בודדות מהקיוסק, ושם שהולך או לא הולך לפניך, על פי המעשים שלך ורק על פיהם. אני זוכר את השבועות הראשונים שלי בעיר, מבלה מהבוקר עד אחר הצהריים בסטודיו במרכז העיר ובדרך חזרה הביתה עוצר לאיזה חצי שעה בנווה שאנן. באותו זמן לא ידעתי להסביר את זה, אחר כך הבנתי שמה שמשך אותי זה ששם יש לזרות אסתטיקה מובחנת, ביטוי פיזי, ובנוף כזה כבר אין צורך להרגיש אותה כל הזמן. היא פשוט שם.

בירה מפחית ואסתטיקה של זרות. מדרחוב נווה שאנן (צילום: דרור ליברמן)

4. המדשאה ליד מוזיאון האצ"ל

על פניו עוד חוף מיותר עם כל מיני ווירדוז שמותחים "סלאק ליין" (חבל להליכה) בין העצים. בפועל, מקום שאפשר לבוא אליו, להתבטל ועדיין להרגיש אמן קרקס אקזוטי ומסקרן. עם השנים גיליתי שגם את הפנאי שלי אני אוהב פרפורמטיבי, מאופיין. פנאי של לוליינים. אולי זה ככה מאז הרמזורים, אולי זה תמיד היה, אבל בשורה תחתונה – קשה לי לנפוש כאחד האדם, סתם ללכת לים עם חברים. המדשאה ליד בית האצ"ל פותרת לי את זה: בין השכשוכים והשאכטות, יש מקום ללמוד טריק חדש, לעשות פלקס עם איזה מוב, או לבוא לשם על קורקינט עם מגבר ולדים כאילו זה נורמלי.

למי שלא יכול סתם ללכת לים כמו בנאדם רגיל. מדשאת בית האצ"ל (צילום: דרור ליברמן)

5. חוף המגעילים וסלע אנדרומדה

החתיכה הזו של הים, בין "חוף המגעילים" לבין הסלע אנדרומדה היא הקאנטרי הפרטי שלי. מאז תחילת הקוביד ועד עכשיו, שם אני שוחה 350 מטר לכל כיוון. כבר דרדרתי לא מעט חברים לתחביב הזה, והיום אנחנו חבורה קטנה של שחיינים. לא דבר להתגאות בו אבל גם לא משהו להסתיר.

לא משהו להתגאות בו. סלע אנדרומדה (צילום: דרור ליברמן)

דרור ליברמן הוא אמן פרפורמנס רב תחומי, בעל ניסיון עשיר בתחומים רבים של אומנויות הבמה וביצירה למרחב הציבורי. מופיע ברחבי הארץ עם המופע "ניסים הליצן אומר את כל האמת" במסגרת פרויקט "עבודות כפיים" של תיאטרון קליפה. המופע הקרוב יתקיים בקפה שפירא, רלב"ג 15, 3.11 ב-17:00. פרטים נוספים כאן