הקבב ישירות מהקצב והדקות הכי יפות ביום. העיר של חן מרקס

חן מרקס, נשוי ואב לשניים, הוא דוקטור לספרות חז"ל שנולד וחי בתל אביב, ומלמד במכללת עמק יזרעאל. ספר העיון הראשון שלו "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" יצא בשנת 2022, וזכה לשבחי הביקורת. ספרו השני, "הצד האפל של היופי והכיעור", יצא בימים אלה ומדגים כיצד יופי וכיעור אנושיים משפיעים על המציאות (סוציולוגיה, מדעי המוח ואבולוציה), וכיצד מיתוסים מספרים את סיפורם, בדרך אפלה שיש לה הדים גם היום. 

1. ג'ונו

בשעות הבוקר יש בג'ונו את השילוב המושלם בין קפה מעולה, אוכל טוב (לכו על הסלט פנזנלה), ואנשים חמודים באמת – ובלילה, הג'ונו הוא המקום לרדת על בקבוק יין. בימים שבהם אני לא מלמד, אני מגיע לג'ונו מוקדם בבוקר כדי לכתוב. הכתיבה בשבילי היא תהליך יומיומי (שנמשך גם בסופי שבוע וגם בחופשות). המטרה המוצהרת היא לכתוב בכל יום לפחות שתי פסקאות, או לקרוא חומרים שישרתו את המחקר העתידי. בקיצור, הג'ונו הוא המקום שבו "הצד האפל של היופי והכיעור" – נכתב, נמחק, נכתב שוב, ונערך, בתהליך שנמשך שש שנים.
דה האז 1, תל אביב

2. פטי וור

גם פטי וור הוא בית קפה בשעות היום, ובר יין בלילה. גם כאן תמצאו צוות חמוד מאין כמותו, וגם כאן יש קפה ואוכל מעולים, ומזגן שישכיח מכם את הגיהנום שבחוץ. גבריאל גארסיה מארקס כתב את "מאה שנים של בדידות" במזג אוויר חם ולח מאוד. אחרי שהספר הצליח, הוא בנה חדר עבודה עם טמפרטורה שמחקה את מזג האוויר החם והלח ההוא כי לטענתו, רק ככה הוא היה מסוגל לכתוב. בניגוד אליו, אני אלרגי לחום וללחות, והמחשבה לכתוב תמיד, רק במקום אחד, גורמת לי צמרמורת. לכן, מדי פעם אני מגוון, ועובר לכתוב בפטי וור, ובדרך חזרה הביתה עובר בשוק הכרמל, באיטליז של ציון ושאול, ומארגן אוכל לשני הילדים שלי.
נחלת בנימין 81, תל אביב

3. האיטליז של ציון ושאול

כשהייתי ילד, שוק הכרמל היה המקום שבו קונים ירקות ופירות במחיר סביר. היום זה המקום אליו לוקחים סיורים של תגלית. למרות הכל, נשארו בשוק הכרמל כמה יוצאים מהכלל ששווה להגיע אליהם. האיטליז של ציון ושאול הוא אחד כזה – האיכות הייתה ונשארה מעולה, המחירים נשארו אנושיים, וציון ושאול עדיין אחלה של בני אדם. לא רק זה, אפשר למצוא שם את הקבב הכי טוב בכל השוק. בשנתיים האחרונות הם פותחים ביום שישי (רק בשישי) חלון קטן, ומוכרים לתיירים את הקבב (בפיתה, עם עגבניה ופלפל חריף). אם אתם שואלים מי גרם לציון ושאול לבגוד בעקרונות שלהם ולהתמסחר – התשובה היא: כותב שורות אלה.
יום טוב 1, פינת סמטת הכרמל, תל אביב

4. חוף הים בשקיעה

לפני הכול צריך לומר שחוף הים הוא מקום ארור, משומד ומשוקץ – בגלל החול שנדבק לרגליים, חוזר אתכם הביתה, ונכנס אליכם למיטה. אם מתעלמים מהחול, ונזהרים לא להתקרב אליו, השמש השוקעת תיתן לכם את הדקות הכי יפות שיש במהלך היום. בכל אופן, שימו לב לחול – הוא השטן.

5. ספריית בית יד לבנים

כשגדלתי בתל אביב, איפשהו במילניום שעבר, תל אביב הייתה מקום זקן, ובכל האזור שנקרא "הצפון החדש" (מזרחית לאבן גבירול) היו מעט מאוד ילדים בגילי. החברים שלי היו הספרים שחיכו על המדפים בספריית בית יד לבנים, ולמעשה העדפתי לבלות איתם, יותר מכל דבר אחר. היום הספרייה שונה מאוד ממה שהייתה. היא חלק ממרכז תרבות קהילתי שמארח מופעים מושקעים באודיטוריום מרווח. גם הילדים שלי מגיעים למופיעים האלה, ואז עוצרים בספרייה, ושואלים ספרים שהם לא יקראו לעולם. ב-11.9 (בשעה 19:30) תתקיים בספריה הזו ההרצאה שלי על "הצד האפל של היופי והכיעור", על מוות בוונציה של תומס מאן, ועל היופי בתלמוד הבבלי. בלי אירוניה, זו סגירת מעגל מרגשת.
פנקס 63, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

בית הספר מירון וישיבת בר אילן

בילדותי התחנכתי במוסדות דתיים לאומיים, על גבול החרדים, בהם חוויתי גזענות שקשה לתאר במילים. אחד השיאים היה בישיבת בר אילן. שם, בשכבה, היו שתי כיתות – אחת "מדעית" שלמדו בה רק אשכנזים (אם לא סופרים ילד אחד, מזרחי, שהיה בנו של סגן ראש העיר); ושניה, "לא מדעית", בה למדו כל מי שצבע עורם לא היה צח כשלג. מדובר באפליה שחרוטה בי, והתקווה היחידה שלי היא שהאנשים שמנהלים ומלמדים במוסדות הללו היום, לא ממשיכים לשפוט ולדרג ילדים לפי צבע עורם.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
במוזיאון ארץ ישראל, מציגות עכשיו, במקביל, שתי תערוכות מבריקות. הראשונה נקראת "הגוף הפך מקום", והיא כוללת חמש תערוכות יחיד שמתכתבות זו עם זו ועוסקות בטראומה, ריפוי, וזיכרון. אליי, אישית, דיברה במיוחד עבודת הווידאו של חן כהן,  שתרגמה לאנגלית את דבריה של אם ששכלה את בתה בפסטיבל הנובה, והפכה אותו לשיר קינה. זה שיר שמהדהד כאב אימהי, אמונה דתית, ושבר גדול ממידות אדם – כאב שנמצא מעל הזמן והמקום, וקשה להישאר אליו אדישים.

התערוכה השנייה שכדאי לראות במוזיאון ארץ ישראל, נקראת "רוקם באור". יש בה מפגן מהמם של זמנים שונים שמתמזגים זה בזה, וטכניקות שנשזרות ומהדהדות זו בזו. התערוכה נבעה מהרצון של המוזאון לתעד ולהציג את אוסף התלבושות היהודיות שנמצאות במרתפיו. הצלם ונגליס קיריס, צילם את התלבושות העתיקות (כשדוגמנים לובשים אותן), ואז הדפיס את הצילומים על בדי כותנה, ועל אותם בדים הוא רקם מחדש חלקים מהתלבושת. התערוכה מחיה את העבר, ואת הבדים, מעבירה אותם למדיום חדש, ובתוך כך מעניקה לתלבושות הנשכחות נופך דרמטי ויופי כביר.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה, מאז פרוץ המלחמה?
מוזר ככל שישמע, אחד הספרים הכי מדכאים שקראתי בזמן האחרון, "סטונר" של ג'ון ויליאמס, גרם לי לסוג של אופטימיות. ולפני הכול, אזהרה: "סטונר" הוא באמת מופת של דכדוך, אכזבה, וייאוש קיומי. יש בו רגעים בהם המציאות חונקת את סטונר (הדמות שבמרכז הספר), ויחד איתו נחנקים גם הקוראים. במפתיע, המילים שמופיעות על הדף, והסדר שלהן, מציעות סוג של נחמה. גיבור הספר, סטונר, הוא מרצה וחוקר ספרות – וככזה הוא מוצא במילים שהוא קורא מפלט מהמציאות שמקיפה אותו. ומהצד השני, גם מי שמחזיקים בספר וקוראים את סיפורו של סטונר, במוקדם או במאוחר מוצאים מפלט במילים שמולם. המילים שעל הדף הן הכול, הן יוצרות מציאות, הן בונות מקלט, ובו זמנית, הן לא שוות דבר. הן יוצאות מן הפה, מתפוגגות בחלל האוויר, ונעלמות – ממש כמו סטונר, כמו הספר, וכמו קוראיו.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני תורם באופן קבוע לעמותת הלל, שמסייעת למי שיוצאים בשאלה מהחברה החרדית. מגזר היוצאים בשאלה הוא המקופח והזנוח ביותר בחברה הישראלית, אין להם רשת תמיכה משפחתית, דתית או חברתית, וברור שאין קבוצת לחץ שדואגת להם לתמיכה ממשלתית. מילא זה, היכולת של חרדים שיוצאים בשאלה לרכוש השכלה, או לזכות בתעסוקה, כמעט ולא קיימת. ומהבחינות האלה, תרומה לעמותת הלל היא הדבר החשוב ביותר שאני יכול להעלות על הדעת.

4. מי התל אביביות שהכי צריך להרים להן כרגע?
אני רוצה להרים לליאת לב רן וגל ליבר, שתי סופרות ועורכות שעומדות מאחורי צמד "העבריות מארחות". אחת לשבועיים הן מגיעות לחנות הספרים המצוינת "רידינג" (אלנבי 43), ומראיינות שם סופרים כמו אשכול נבו, אתגר קרת, דורית רביניאן, גלילה רון פדר עמית וכו'. אלה מפגשים נעימים, חכמים ואינטימיים, ומגניב לראות שהמיזם הזה תופס תאוצה, גם בתוך המציאות ההזויה בה אנו חיים.

5. מה יהיה?
החטופים ישוחררו, נבחרי הציבור שלנו ימשיכו לאכזב, העולם ינהג כמנהגו: יהיה רע, יהיה טוב. אנחנו נשתה יין גרוע באופן מיוחד, אבל נהנה ממנו – כי האנשים שסביבנו יהיו אחלה. נאכל ארוחות מצוינות, אבל נסבול מהן – כי מישהו מסביב השולחן עשה משהו לא בעניין. נאהב, ונהיה נאהבים. ממש נתאכזב ממישהו שבטחנו בו. מדי פעם נצחק על עצמנו (אם אנחנו מסוגלים), ונגלה שזה הופך את כל העניין להרבה יותר פשוט. במוקדם או במאוחר הגוף שלנו יקרוס, ואז, נמות, ונישכח.