משוררים מתים ותרנגולים חיים. העיר של יובל פלוטקין

איני בטוח שתל אביב-יפו היא העיר האהובה עליי בעולם, שהיא יפה יותר מליסבון ופריז, שהיא מאפשרת יותר מבואנוס איירס וטוקיו, שהיא נעימה יותר מאוסלו וברלין, שהיא מזמינה יותר מאוסטין ואתונה ושהיא מעוררת השראה יותר מקזבלנקה וירושלים. ולמרות זאת, תל אביב יפו היא העיר שלי. גדלתי במקומות אחרים, אבל כשהגעתי לרחוב קינג ג'ורג' לראשונה באוטובוס ובאופן עצמאי, בגיל 14 או 15, הרגשתי כמו דג שהצליח להימלט מהאקווריום דרך האסלה אל חיק האוקיינוס. תל אביב-יפו היא גם המקום שבו נכנעתי באופן מוחלט לספרות. עוד לפני כן אהבתי לקרוא, אבל ברחובותיה, כיכרותיה, חנויות הספרים שלה, מזללותיה וגינותיה הלכתי לאיבוד סוף כל סוף בין קפלי השפה.

ועוד שתי הערות קטנות: ראשית, לרשימה הזו בחרתי אך ורק מקומות ציבוריים. העיר מתפקעת מרוב עסקים חביבים (וחביבים פחות) שהופכים אותה למעין לונה פארק אופנתי ורועש שמתחדש ללא הפסקה, מתחדש תחת רגלינו ומעל ראשינו ובייחוד בין שתיים לארבע. נראה לי הוגן יותר לשלוח אנשים למקומות שאין הכרח לרכוש שום דבר, אלא מספיק להתרשם מהתפאורה בלבד. שנית, דיברתי בשבחה של העיר (ובגנותה, כמו כל בן בית) כל כך הרבה במרוצת השנים, עד שנרדמה לי הלשון. הפעם החלטתי לתת לאחרים לדבר. מצאתי בספרים כמה ידידות וידידים שהתגלו כמקוריים ממני בהרבה. תקשיבו להם.

1. חוף גבעת עלייה

שמואל יוסף עגנון קרא לה "יפו יפת ימים", אבל הסתלק די מהר. זה האיש וזו דרכו.,הפסד שלו. השמש עלתה, השמש שקעה, נתן אלתרמן שרבב ראש מהחלון וחזר עם מסקנה משונה: "מאחורי מוטות ברזל וחביות / נושם הים, גדול וזר כבית חולים". לך תתווכח עם משוררים. נעמי שמר העדיפה לבוא מוקדם (אבל לא מוקדם מדי, נאמר אחרי ארוחת הבוקר) ולא הותירה מקום לספק: "כל זה אינו משל ולא חלום / זה נכון כמו אור בצהריים". דוד פוגל, למשל, התמהמה כדרכו, והגיע בזמן לשקיעת הרקיעים ורקיעת הפרסות: "זמר חרישי אשלח / על פני גלי הליל / שיעבור למרחק. / סוסיי מאזינים ועולים לאט". את משמרת הלילה לקח על עצמו עומר כיאם. בניסיון עיקש לא להירדם, הוא שינן מרובע קטן: "טרם אנו באים לעולם, לא חסר בו דבר; וגם אחרי לכתנו, דבר לא יחסר". בבוקר חזרו השחפים, החתולים והתיירים וחסו בצל הקשתות. ויקטור שקלובסקי הפנה את גבו לדגים, באקט ברור של התרסה, וסיכם: "אדם שבונה את ביתו על שפת הים מפסיק לשמוע בסופו של דבר את רחש הגלים״. רואים את הקצף הזה? חוף גבעת עליה היה בית ספר לתרגול הודיה לפני שבכלל נולדה המילה הזאת. בעצם, כל מילה.

מאז שהופיעו המילים הספיקו לבנות פה קצת. חוף גבעת עליה (תמונה: shutterstock)

2. בית הקברות טרומפלדור

יאיר הורביץ נראה כמו טיפוס ששוטט מדי פעם בבתי עלמין, לא? קשה להתעלם משורות כמו "השמש נחה על שורשי המת" או "עיר נטויה ועיניה חוגגות עפר / ואני פרחים / אעשה כי ייטב מאוד המראה". לי זה נשמע לי כמו בית הקברות טרומפלדור. אין טעם להשוות לפר לשז (אגב, רק באחד מהם יש בריזה), אבל בהחלט כדאי לפקוד את המקום, בעיקר למי שמחפש תירוצים להשתמש מדי פעם במילת התואר "מכושף". המוות שקוף, אבל האבנים בטרומפלדור מבריקות תמיד ולרגעים אפשר להיזכר שגם מותם של ענקי ספרות ושועי עולם הוא נקודת הקצה של אדם פרטי. אני חושב על המילים של זלדה, שנוגעות בי כמו סטירה: "כל הלילה בכיתי / ריבונו של עולם / אולי יש מוות שאין בו אלימות / מוות שדומה לפרח". נדמה לי שבטרומפלדור אכן צומחים כמה עשבים.

פיסת הנדל"ן הכי יוקרתית בעיר. בית קברות טרומפלדור (צילום: שאטרסטוק)

3. פארק אדית וולפסון והפסל כיכר לבנה

בורחס ביקר כאן פעם באחד מחלומותיו, אני משוכנע בכך .רק לא ברור לי אם זה היה אחרי או לפני שהתעוור. אחר כך הוא כתב סיפור שגורס שהמדבר הפתוח הוא הכלא המאובטח מכולם. בפארק הזה יש דווקא כמה צורות, ענקיות ובולטות, ובכל זאת הן מזכירות לי חידה עם ניחוח מאגי. רוברטו בולניו, אחד מאינספור צאצאיו הממזרים של בורחס, שלח את אחת הדמויות שלו ב"בלשי הפרא" לשבת על ספסל בפארק אדית וולפסון בחורף של שנת 1979. הסופר נישאר בבית, והדמויות תיארה את שמי העיר כ"דקים כתכריך". אם כן, בואו פשוט נודה בזה: מדובר בגן מוזר מאוד, לא כעלבון ואפילו לא כמחמאה. זה מה יש, וזו אחלה סיבה לשוטט בו רצוא ושוב. אולי תמצאו משהו שלא ידעתם שאיבדתם. איזה רגש ייפול עליכם? אתם ברצינות שואלים? אומרים יש איזו קורלציה בין אנשים שאוהבים לשוטט, אנשים שאוהבים לקרוא ואנשים שאוהבים להיות עצובים, אבל אל תאמינו לסטטיסטיקה. הטבלה תמיד, אבל תמיד, משקרת. לפעמים אפשר לשכב על הדשא כמו מטומטמים (סלחו לי, כמה מהאנשים הכי חכמים שהכרתי הסתפקו בהפעלת חצי אונה) ולזהות בעננים דובי ענק, מפתח סול ואת הפרופיל של לאה גולדברג.

לוקיישן מושלם לשיטוטים. פארק וולפסון (צילום: שימוש חופשי)

4. החצרות הנסתרות של יד אליהו

מי שמעוניינת לשמוע צווחה של תרנגול, מוטב שתגיע לשכונת יד אליהו. כדאי לקחת בחשבון שזה לא תמיד נעים בהתחלה. ראו הוזהרתם: עם אור ראשון, הכרבולת האדומה נוזפת בנמים: "חמה יצאה מנרתיקה / קוקוריקא, קוקוריקא / ואתה עודך ישן, ריקא!" (או כך לפחות זה נשמע באוזניו של חיים נחמן ביאליק). אחרי ששותים קפה ומנשנשים מאפה, נעשים מפויסים הרבה יותר – ואז אפשר לגלות (או אי אפשר שלא לגלות) את מזגה הענוג של השכונה. בין חבלי הכביסה וגידולי הפרא נחשף משהו מטלטל: השקט. מי ידע ומי שמע! יונה וולך, שבעצמה גרה בחצר, במקום קצת אחר, ידעה על מה היא מדברת כשכתבה: "אני הולך במישור ונהנה. לא שבהרים נשמתי קצרה, אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה תמיד אני זוכר", היא כתבה. יד אליהו שטוחה כמו שולחן עבודה. לו רק ניתן היה לצאת כאן לסיור קצר לצד ז'ורז' פרק, שתקתק פעם בשיא הרצינות את המשפט הבא: "לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו, תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש". כמה נפלא זה היה. הרי המעבר מעזריאלי ליד אליהו מזכיר את המעבר מכיכר טיימס לסנטרל פארק, כולל הקיפודים.

איפה הקיפודים? שד' יד לבנים ביד אליהו (צילום באדיבות דוברות עיריית תל אביב-יפו)

5. ספריית בית אריאלה

בורחס לא מרפה ממני. נדמה לי שהוא רוצה שגם אני אהיה אחד מממזריו. הוא אפילו הצליח לשכנע אותי פעם שיש גן עדן – ושהוא דומה לספרייה. גם קלאריס ליספקטור אהבה – הו! כמה שהיא אהבה – להתבצר בין ערימות של ספרים. "כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא", היא כתבה פעם, "העמדתי פנים שהספר לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו". עכשיו תכפילו את העונג הזה במאה, באלף, ברבבות עמודים. אני עצמי פוקד את ספריית בית אריאלה לפחות פעם בשבוע (פעם מישהי אף כינתה אותי "הקזבלן של בית אריאלה". כן, אני משוויץ). זו הזדמנות מצוינת לספר שב-15.9 ייפתח שם פסטיבל "כתוב", שייארך שלושה ימים ושיכלול עשרות אירועים מגוונים. אני עצמי אנחה ערב של פולמוסים סוערים בעניינים ספרותיים, בהשתתפות אנשי ספרות מלאי תשוקה ועזוז. כי מהי ספרות בלי ספק? ומה היא כתיבה בלי אש? ומי היא קריאה בלי חתירה למשמעות סמויה? ואז חתירה כנגד. ואחרי החתירה, פרפר. כפי שכתב פעם קפקא: "כל ספרות היא התקפה על הגבולות". אמן.

כולם פה מכירים את יובל פלוטקין. ספריית בית אריאלה (צילום: מאיר שפירא)

יובל פלוטקין הוא עיתונאי, מבקר תרבות וסופר, חוקר של שמועות, קונספירציות ורווק לוהט של טיים אאוט לשנת 2020. פלוטקין הולך להשתתף בפסטיבל "כתוב" בבית אריאלה בין התאריכים 15.9-17.9 ולהעביר שם פאנל "קרבות ספרותיים".