חוף להבריז אליו, קול שופר ושדות שכבר אינם. העיר של נאוה צוקרמן

נאוה צוקרמן היא במאית, מייסדת תיאטרון תמונע והמנהלת האמנותית שלו, והשבוע היא מככבת ב-HOT8 בסרט הדוקומנטרי "שלושה בתמונע" של הבמאית נעמי בניאל (זמין גם ב-HOT VOD וב-NEXT TV). הסרט מלווה את צוקרמן, מיקי צוקרמן ואילן רוזנטל, שהקימו ומנהלים יחד את התיאטרון, חיים באותו בניין ומגדלים בשותפות את מאי, ילדתם המאומצת. דרך סיפורו של המעבר המתוכנן של התיאטרון ממשכנו ברחוב שונצינו, הסרט חוזר אל החיים המשותפים של השלושה ואל ההיסטוריה של תמונע ושל הפרינג' הישראלי. מכאן צוקרמן חוזרת לעיר הפרטית שלה – מהחוף שבו ברחה משיעורים ועד הרחוב שבו בנתה עם שותפיה בית לתיאטרון.
>> יין בגן הפסלים והמבורגר ששווה את הקלוריות. העיר של עידו שפיטלניק
>> החומוס השני הכי טוב בעולם ופיצה ברמת עילוי. העיר של חזי נחום
>> צ'יפס צרחות והדלפק שהוא מיני תל אביב. העיר של רעואל דניר
>> פיצה בגודל שולחן סלון ושקיעה שמרדימה. העיר של מינדי ארליך

1. חוף מציצים

למרות שהוא השתנה הרבה לאורך השנים, שם התבגרתי. אבא שלי ניהל את נמל תל אביב, אז בתור ילדה זה היה לבוא לאבא לנמל ולהיות מעבר לגדר בחוף. בתיכון כבר ברחנו משיעורים לים. עד היום, מכל חופי תל אביב, זה החוף שהכי נוסטלגי עבורי. הוא ראי להתבגרות שלי, לאהבות, לחברויות ולפגישות.

2. כיכר השעון ביפו

אבא שלי עבד גם בנמל יפו, וכילדה גדלתי בנמל. היינו צועדים ברגל מדרום תל אביב ליפו. הייתה שם מסעדת הדגים המיתולוגית "ז'אנט". היא התחילה כדוכן דגים צנוע, ואבא שלי עזר לבעלת הדוכן להפוך אותו למסעדה שכל אושיות הארץ עלו אליה לרגל. עד היום, כשאני מגיעה לשם, צפים בי מראות, שכבות של זמן וחוויות אישיות שנטועות עמוק במקום הזה.

3. יד אליהו

רחוב מרגולין 18, ליד בית הכנסת, הוא המקום שבו נולדתי ו"גן העדן האבוד" שלי. הזיכרונות שלי משם הם ללכת כילדה בחופשים להחליף ספרים בספרייה השכונתית, לקנות גרעינים במרכז המסחרי, לשמוע את קול השופר ביום כיפור ולרוץ במרחבים ובשדות הפתוחים שכבר אינם. המקום הזה תמיד יישאר עבורי גן עדן.

4. קפה ג'ונו

כיכר מילאנו והצפון הישן עדיין שומרים על הסגנון והרוח של תל אביב של פעם. בתים קטנים, עצים ותיקים שסוחבים איתם זמן ושקט מיוחד שאין במרכז העיר. קפה ג'ונו הפך למשרד הלא-רשמי שלי. שם מתקיימות כל הפגישות עם יוצרים ושחקנים, לפני הפקות ותוך כדי עבודה. למרות השולחנות הרבים, יש במקום תחושת בידוד נעימה, אווירה כפרית ואינטימיות נפלאה לשיחה.
דה האז 1

5. תיאטרון תמונע

רחוב שונצינו היה גילוי אמיתי. הגעתי לשם כשהאזור עוד היה מלא בבתי הימורים, אבל היה בו קסם מחתרתי של מחסנים ואזור שלא גרים בו. אפילו תאורת רחוב לא הייתה שם. תמונע גרם לכל האזור להתרומם. צעירים התחילו לזרום אליו והעירייה פיתחה אותו. היום הוא עדיין שומר על הקסם המחתרתי הזה, רק הרבה יותר מואר ואסתטי. הבניינים הגבוהים עוד לא סגרו עליו, כך שמי שהולך ברחוב – רואים אותו. יש שם תחושה אמיתית של מקום מפגש וקהילה.
שונצינו 8

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

התחנה המרכזית הישנה. מקום איום ונורא שאני נמנעת מלהתקרב אליו. ההזנחה, העוני וההתמכרויות הופכים אותו למוקד כואב שבו הכשלים העמוקים ביותר שלנו כחברה נחשפים בשיא כיעורם.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הטוען לכס" של ירדן גלבוע בתיאטרון תמונע. עיבוד בימתי חכם לספר "הטוען לכס המלכות" מאת ולדימיר ווינוביץ'. ירדן גלבוע, יוצרת שאני מלווה כבר תקופה, יצרה כאן עבודה מעניינת שמתכתבת ישירות עם המצב ועם המציאות המקומית שלנו. מומלץ מאוד לעקוב אחרי העשייה שלה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שני ספרים שאני קוראת עכשיו. "דמוקרטיה על ספסל הנאשמים – משפט בשלוש מערכות" של ליאב אורגד, בשיתוף אורן נהרי. תהליך ערעור הדמוקרטיה בעולם, ובוודאי כאן אצלנו, מרתק ומטריד אותי מאוד. הספר הזה מבריק במיוחד משום שהוא בנוי ממש כמו מחזה תיאטרון, במבנה של משפט שמחייב את הקורא להפסיק להיות צופה פסיבי ולהפוך לקהל פעיל ומעורב. "ספר שכבר לא ייכתב" של נורית גרץ. גרץ פותחת בפני הקורא בשקיפות מוחלטת את מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה ואת החיפוש הכן אחר הסיפור והגיבורה. דרך תהליך בניית הדמות נשזרת אלגוריה חריפה על ישראל, על אירועי 7 באוקטובר ועל המתח המתמיד בין זיכרון לשכחה. זה בדיוק מה שאני מחפשת בספרות – דיבור ישיר, יוצר שנשאר חשוף ומפגש אמיתי עם החיפוש שלו.

מה יהיה?
השאלה "מה יהיה?" היא שאלה של פחד. כשאנשים מבוהלים הם שואלים "מה יהיה?", ואני מסרבת להיכנס לפחד. אבל כרגע באמת אין אופק. אני כבר לא בונה על כלום. אני רוויית אכזבה מהתמימות של עצמי ולא מוכנה יותר להיות תמימה. אז אני יושבת בשקט ומחכה. ברור לי שאם הממשלה לא תתחלף פה, אני אהיה פה אדם זר. אני אמשיך לגור כאן, אבל לא אהיה שייכת.