אפשר שכולם יהיו רותי ברודו? יופי. זאת העיר של ענת לב-אדלר

1. בית אריאלה

בגיל 15 נכנסתי לראשונה בשערי ספריית בית אריאלה כתלמידת כתיבה בסדנה של רוני סומק. מאז המקום הזה זורם לי בדם, והוא אחד האהובים עלי, עיר מפלט בתוך העיר הגדולה. הספקתי גם להחליף שם ספרים כחיילת בקריה, ללמוד שם לתואר הראשון בספרות אי שם בניינטיז, לחרוש את ארכיון העיתונות כשגוגל עוד היה מדע בדיוני ונזקקתי לו לעבודתי העיתונאית, וגם להגיע לאולמות ולכיתות כמרצה לאחר שהספרים שלי ראו אור. אבל הכי אני אוהבת ללכת בתוך הבניין הזה לאיבוד, להשאיר את המולת החוץ מעבר לבטון ולזכוכית, לשקוע בספר, בפגישה, במאמר, בכתיבה, בהרהורים, במחשבות, במזגן הנהדר בקיץ, באירוע ספרותי או תרבותי שתמיד מתרחש איפשהו בחלל הזה, שגם עבר שיפוץ יפה וחכם וחידש פניו. אני גם אהבתי את גירסת הבטון האפלולית הקודמת. ככה זה כשמתאהבים במישהו או במשהו בגיל הנעורים. שדרות שאול המלך 25

איך אפשר שלא להתאהב. בית אריאלה (צילום: אמנון חורש)

סלון קוקטה 

את מעצבת השיער לימור חייל הכרתי כששתינו היינו נערות אייטיז במספרה של מעצב השיער המיתולוגי והאהוב ויטוריו דוד – בהתחלה בדיזנגוף ובהמשך בפלורנטין. אני הגעתי על תקן לקוחה עם שיער לא ממושמע, והיא הייתה בזמנו העוזרת הצמודה של ויטוריו האהוב שהלך לעולמו לפני שנתיים. לימים פתחה לימור את "סלון קוקטה" לשיער ולאיפור והפכה בעצמה לאושיה תל אביבית. לימור מעודדת נשים באמצע החיים לזרום עם המראה הטבעי, ומלמדת אותנו שאפור זה הבלונד החדש. בשנה האחרונה חזרתי אל המספריים שלה, השתחררתי מהפן והרווחתי גם את ריקוד הידיים של ויטוריו שהיא משחזרת בגאונות. זה גם המקום שאליו אני קופצת כשיש לי צילומים ואני צריכה איפור אקספרס, או סתם כדי לקבל חיבוק ובוסט של אנרגיה נשית. מרכז בעלי מלאכה 3

3. רותי ברודו

גם אם רותי ברודו תפתח בוטקה של סנדוויצ'ים בתחנת רכבת, הוא כנראה יהיה המקום הכי טעים והכי מוקפד והכי נקי שהכי אתאווה לאכול בו. אה, וגם הרכבת תיסע סוף סוף. נשבעת לכם. אם זה תלוי ברותי – מחר יש פה רכבת. ולכן כל מפעלותיה של האישה הגאונה והמוכשרת הזו הם מקומות שאני אוהבת, וסופגת מהם השראה של מצוינות ושל טעם טוב, ולא משנה איך קוראים להם ולהיכן הם נודדים בעיר. איפה שרותי – אני בעקבותיה, קרועה מגעגועים לבר של הבראסרי באמצע הלילה, בעיקר אחרי שבוע הספר שגם הוא כבר לא מתקיים בכיכר ממול. כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות רותי ברודו. בעצם, אני רוצה שכולם יהיו רותי ברודו. אפשר שכולם יהיו רותי ברודו? דליקטסן בראסרי, אבן גבירול 70

הנהיגי אותנו כמו סניף של הדליקטסן. רותי ברודו (צילום: איליה מלניקוב)

4. בוטיק אקלקטיק

כשאת מוצאת את חנות הבגדים שלך את נשארת בה ומתרווחת לתוכה: נושמת כמו בד כותנה ורגועה כמו ירוק תפוח. לפני כמה שנים מצאתי את אקלקטיק, ומאז אני לא מתלבשת בשום מקום אחר, פשוט מפני שהכל כאן הוא אני. בצבעוניות, בבדים, במגוון, בטעם. הכל רך במידה, מכסה ומבליט במידה, סופג ונושם והולך איתי ועם הגוף שלי ואני כבר מכירה את הגזרות והמידות ואת הסגנון של המעצבות הישראליות והאירופאיות ששרי אסף, הבעלים בעלת הטעם המשובח, כל כך מיטיבה לבחור. לקנות כאן זה להיות גם עם מצפון נקי, כי קונים מעט וטוב לאורך זמן, בעיקר בזכות אורלי קוסטלר, השותפה ומנהלת הבוטיק, שלעולם לא תיתן לך לצאת לרחוב עם משהו שלא יושב עליך טוב או שסתם ישכב בארון. אלקלעי 5

5. אלקלעי בר יין

מתחם בזל הוא המקום שאליו אני הולכת כשאני רוצה ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמי. זה הריבוע שאני מכירה בו כמעט שלושה עשורים כל חנות, כל ספוט, כל פינה. מהחומוס של רונן ועד הפרחים של שוקי, מהבגדים באתא ועד הנעליים בהוז אנד שוז והמתנות שאני קונה בדל'ארטה המופלאה, וכל סיבוב תמיד יעבור בין אם לשבת ובין אם להגיד שלום באלקלעי, ששייך לגלי לויתן והיא עושה בו קסמים. אם יש לי מזל והגעתי בבוקר, אז עדיין לא חיסלו את המאפים המעולים של רינת הקונדיטורית החד פעמית של המקום, שבמהלך היום הוא בית קפה טעים ובערב הוא בר יין שלא נס ליחו כבר עשורים, ואין כמו לסגור בו את הערב או את אחר הצהריים של יום שישי. אה, והכורסה הירוקה שצמודה לחלון, מתחת לספרייה? זו הכורסה שלי. תנסו לא לתפוס לי אותה. אלקלעי 1 

גם קפה, גם בר יין, מה עוד צריך. אלקלעי (צילום: אנטולי מיכאלו)

>> ענת לב-אדלר היא סופרת ומרצה לנשים על מסע אמצע החיים. בין ספריה: "אישה בעונת מעבר", "כותבת ומוחקת אהבה" וספר הילדים החדש "עוגיות התמרים של ננה ג'ולייט"