Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

בר עם אפלוליות סקסית וקולנוע שהוא בית. העיר של ענת סטלינסקי

ענת סלינסקי (צילום: יעל אילן)
ענת סלינסקי (צילום: יעל אילן)

היוצרת והבמאית ענת סטלינסקי, שיצרה עם אסי עזר את "מי רוצה להתחיל" בקשת 12, פוגשת פרצופים מוכרים על רחבת הריקודים, מגהצת את הפנים בלייזר ותופסת פרספקטיבה מגבעתיים. בונוס: למה היא רוצה להעביר את כל התעשייה לביצרון

30 באוקטובר 2026

ענת סטלינסקי היא יוצרת, במאית ועורכת תוכן, שנעה בין דרמה, דוקו ופורמטים טלוויזיוניים. בימים אלה משודרת בקשת 12 "מי רוצה להתחיל", תוכנית מקורית שיצרה יחד עם אסי עזר. בין עבודותיה גם הדרמה הקומית "סובייצקה", הסרט הדוקומנטרי הבינלאומי "זעקות ואז שתיקה", שחלק ממנו הוקרן בבית הלבן, ו"ראיון מיוחד", שהוכרזה כזוכת פרס המצוינות על שם אילן גילאון ז"ל של אלווין ישראל, על מתן קול לאנשים עם מוגבלויות ושילובם בקהילה.

1. קולנוע לב

לא משנה באיזו שפה הסרט מוקרן, ולמרות שאיכות ההקרנה טעונה שיפור, קולנוע לב תמיד גורם לי להרגיש שייכת. יש בו שקט שאני לא מצליחה למצוא במקומות אחרים, ויש בו סרטים שבאמת בא לי לראות. לפעמים זה כל מה שאני צריכה: לשבת בחושך ולרצות להיות בדיוק איפה שאני. זו אולי בחירה בנאלית לקולנוענית, אבל תגידו תודה שלא הלכתי על איזו רטרוספקטיבה בסינמטק. אה, והוא גם בדיזנגוף סנטר, שכבר הוכח מחקרית שמעלה את רמת האושר.

לב לב לב. קולנוע לב, דיזנגוף סנטר (צילום: יח"צ)
לב לב לב. קולנוע לב, דיזנגוף סנטר (צילום: יח"צ)

2. מוזמביק

יש בעיר אינסוף ברים, ומצד שני לא הרבה כאלה שבאמת באמת כיף לחזור אליהם, לפעמים ערב אחר ערב. מוזמביק הוא הגו-טו שלי לכל מצב רוח ועם כל הרכב אנושי. זה המקום לשתות בו גם כדי לשמוח וגם כדי לשכוח. הוא מצליח להישאר סקסי, עם האפלוליות הנכונה והמוזיקה המעולה, למרות שהוא נמצא בתוך הכאוס המעיק של נחלת בנימין. וגם לפגוש את פיפי, בעלת המקום מאירת הפנים, בכל שעה לא סבירה בלילה, זו תמיד סיבה טובה להגיע.
נחלת בנימין 29

(צילום מתוך עמוד האינסטגרם mozambique_tlv@)
(צילום מתוך עמוד האינסטגרם mozambique_tlv@)

3. אודיופיל

קלאב קטן ומדויק שמביא מדי פעם דיג'ייז ממש טובים. הבפנים שלו מרגיש איכשהו, בקטע קצת מוזר, כמו אירופה. ואז יוצאים למרפסת וחוזרים לדרום העיר. אני אוהבת את המעבר הזה, ובעיקר את זה שעל המרפסת רואים שוב את אותם פרצופים. כמו בטינדר, אבל בקטע טוב. יש משהו נעים בלצאת מהבית לרקוד ולגלות שלא צריך להכיר את כל העולם מחדש.
שביל התנופה 7, קומה 2

כאן משלמים בשפיות. אודיופיל. (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם theaudiophil)
כאן משלמים בשפיות. אודיופיל. (צילום: מתוך עמוד האינסטגרם theaudiophil)

4. שבא המרפאה

חברה שלי ענבל, רופאה עם ידי זהב ולב שעוד לא נולד החומר בטבע שיכול להשתוות ליופיו, החליטה לעבור מעסקי הצלת החיים לעסקי הצלת הביוטי. היא והשותפה שלה, אדווה, פתחו בדרום העיר את "שבא המרפאה", מקום יוצא דופן באנרגיה ובאסתטיקה שלו. בנוסף לכל המכשור האפשרי, יש שם גם תערוכות מתחלפות של יצירות אמנות, כשחלק מההכנסות נתרם לטובת דרי רחוב. ענבל גם מתנדבת כרופאה של דרי רחוב. אז בכל פעם שאני מרגישה קצת אפורה, אני מגיעה לשם כדי שהיא תגהץ לי את הפנים עם כל מיני ידיות לייזר, ואת הנפש עם דברי החוכמה שלה.
הרבי מבכרך 4

5. גן העלייה השנייה

המקום האחרון שלי נמצא מחוץ לעיר, בגבעתיים, אבל צופה עליה מהנקודה הכי יפה. גן העלייה השנייה, הידוע בכינויו "המצפור", הוא הרבה יותר מסתם גינה. זה גן שנפרס על כמה מישורים, קצת כמו מבוך, ורב הנסתר בו על הגלוי. והספסלים שלו – וואלה, מזל שהם שותקים. לדעתי הם כבר חוו לאורך השנים את כל קשת הרגשות האנושית. את שלי בטוח. אני אוהבת להיות שם, קרובה מספיק לתל אביב כדי לראות אותה, ורחוקה מספיק כדי לקבל קצת פרספקטיבה.
גולומב 33, גבעתיים

זו לא הגינה המדוברת, אבל כל גבעתיים מרגישה לנו כמו השלט הזה (צילום: Shutterstock)
זו לא הגינה המדוברת, אבל כל גבעתיים מרגישה לנו כמו השלט הזה (צילום: Shutterstock)

מקום או תופעה לא אהובים בעיר

רמת החייל. המקום שמפרנס אותי ואת ילדיי. יש פקק לשם ופקק בחזרה, ולפעמים פקק בתוך פקק. אין חניה, החניון יקר והקפה לא טוב. מקום עם וייב אנטי-יצירתי ומאוד תאגידי, שמכיל, באופן פרדוקסלי, חלק נכבד מהאנשים הכי יצירתיים בארץ. אני חולמת שיום אחד כל התעשייה תעבור למקום אחר. מציעה את ביצרון. אין לי תוכנית סדורה, אבל יש לי מוטיבציה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בדיוק חזרתי מפריז, אז זו קצת לא חוכמה לשאול אותי עכשיו על אירוע תרבות. העיר, כרגיל, העיפה אותי. הדבר הכי מהמם שראיתי הפעם היה התערוכה "Un vestiaire à soi", "מלתחה משלך" בתרגום חופשי, בפאלה גליארה, מוזיאון האופנה של פריז. היא עוסקת בנשים שאימצו קודים של לבוש גברי במאה ה-19, ובאופן שבו הבגדים עזרו להן לדרוש יותר חופש. זה משהו שכאילו ברור לך, ואז את רואה אותו לנגד העיניים: נשים שמנסות לצמצם את נפח השמלה כדי שיוכלו לרכוב על סוס, או מאמצות ז'קט גברי כדי להשתחרר קצת מכל מה שהן אמורות ללבוש ולהיות. התרגשתי לראות את הפריטים המקוריים, ובעיקר את העדות המוחשית הזאת לנשים שמזיזות את הגבול של מה ש"מקובל", בכל פעם עוד קצת, ומשנות דרך זה את החברה. לפעמים בלייזר הוא התחלה של מהפכה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני עונה על השאלון הזה יומיים לפני הבחירות, והוא יתפרסם יומיים אחריהן. מעבר להרי החושך ממש. הבחירות הן בערך הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע, אז היצירות שהכי מרגשות אותי עכשיו הן סרטונים של ישראלים "חו"לניקים" בשדות תעופה ובמטוסים בדרך לארץ, להצביע. אנשים שבאים להציל את המדינה שהלב שלהם עדיין נמצא בה, למרות שהגוף כבר מזמן לא. הלוואי שנקרא את זה באנחת רווחה. ולא בלב שבור.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אחת העבודות החשובות שזכיתי לעשות, ואולי החשובה שבהן, היא הסרט הדוקומנטרי "זעקות ואז שתיקה", על הפשעים המיניים שביצע חמאס ב-7 באוקטובר. מיליונים ברחבי העולם נחשפו דרך הסרט לעדויות בלתי נתפסות על מה שהתחולל ביום השחור ההוא, והמשיך להתחולל גם בשבי. עברו שלוש שנים, אבל פוסט-טראומה היא אירוע מתגלגל, ולצערי אנחנו עוד רחוקים מלהבין את מלוא ממדיו. לכן כל ארגון שמטפל באנשים עם פוסט-טראומה ומסייע להם, בדרכים הקונבנציונליות וגם באלו שפחות – אני בעד.

מי התל אביבי או התל אביבית שהכי צריך להרים להם כרגע?
רבקה מיכאלי. בתור מי שלא נולדה בארץ, פחות גדלתי עליה. גיליתי אותה באמת כשהיא הגיעה ל"מי רוצה להתחיל", לפרק שעסק בהזדקנות. להגיד שנפעמתי זה יהיה אנדרסטייטמנט. פגשתי אישה בת 88, יותר חדה מכל אדם אחר שאני מכירה. תאבת חיים, מרגשת והכי מצחיקה שאפשר בכלל לדמיין. השראה. הלוואי שאזדקן ככה. או לפחות חצי ככה. דרך העבודה על התוכנית גיליתי גם כמה הזדקנות היא נושא שמצד אחד נוגע בכולנו, במקרה הטוב, ומצד שני נתפס בטעות כמשהו שמרחיק קהל. הפרק הזה הצליח מאוד, וההצלחה שלו הוכיחה שאנשים צמאים לשמוע את זקני השבט. זה מנחם, זה מחכים, אין לזה תחליף. יש בתרבויות רבות מקום של כבוד לחוכמה הזאת, והלוואי שגם התרבות שלנו תחזור לשאוב מהמעיין השופע הזה. התוכנית איתם הייתה אבן דרך קטנה במסע הזה.

מה יהיה?
יהיה טוב. חייב. אין אופציה אחרת. באמת שאין.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!