העיתונאי פול סאלופק מנסה לחצות את העולם – ברגל

הוא סיפר לי סיפור כשהתהלכנו בכרמל: כשהיה באמצע שנות ה־20 שלו, אחרי פרק זמן של עבודה כדייג במערב אוסטרליה, הוא פנה לעיתונות וקיבל כמעט מיד, באופן חסר תקדים, משרה ב"שיקגו טריביון" היוקרתי. כעבור חודש של עבודה הבין שמתחשק לו לחצות את מקסיקו ברכיבה על חמור ולכתוב על כך כפרילנסר. הוא נפגש עם עורך ה"טריביון" והגיש את התפטרותו.

"אנחנו ה'שיקגו טריביון'", הבהיר לו העורך.

"אה… כן, אני יודע", השיב לו פול סאלופק.

"אתה לא מקבל משרה בטריביון ואז תוך חודש פשוט פורש".

"כן. ברור… אבל אני נורא רוצה לחצות את מקסיקו על חמור".

העורך נשען לאחור בכיסאו, סקר היטב את האידיוט שמולו, הבחין בניצוץ הגאונות ואמר. "אוקיי. יש לך שנה חופשה ללא תשלום. סע".

המסע המקסיקני היה רק הקדמה חיוורת למה שעושה פול סאלופק בימים אלה. אחרי עשרות שנות כתיבה ל"טריביון", שכללו 16 שנות שירות ככתב באפריקה ושתי זכיות בפרס פוליצר, הוא חוצה כיום את העולם ברגל. מדובר בפרויקט מסע הכתיבה השאפתני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. סאלופק הולך ברגל מאתיופיה לפטגוניה (חבל ארץ בדרום אמריקה) – מרחק שקשה לאמוד בקילומטרים, ועוד יותר מכך בשנים. בתוכניתו המקורית הקדיש שבע שנים לטיול, אבל מסתמנת הארכה.

הוא יצא לדרך לפני שני אביבים והגיע בינתיים עד טביליסי שבגיאורגיה. אתיופיה ופטגוניה נבחרו כשיקוף של מסע האנושות בימיה הקדומים ביותר: במשך מאות ואלפי שנים חיו אבותינו בתחום מצומצם במזרח אפריקה. הם פרצו ממנו כמעט בבת אחת (כנראה בזכות פיתוח השפה שהעניק להם יתרון על גזעים אחרים) וכיסו את התבל כולה. פטגוניה היא הנקודה המרוחקת ביותר שאליה הגיע המין האנושי ברגל.

האדם הקדמון הוא רק חצי מהסיפור; סאלופק מתחקה אחרי הנדידה האנושית בכלל, ובעיקר אחרי נדידת עמים בעידן הנוכחי. המסע קרוי "הליכה מגן עדן" (Out of Eden Walk). יוצרו נתמך על ידי “נשיונל ג'יאוגרפיק" ומזין את המגזין בשלוש כתבות בשנה ובבלוג שהולך ונהיה פופולרי ככל שהמסע מתארך. הוא גם מתכוון להפיק שני ספרים במהלך השנים.

הוא בן 52, ומתעקש שלא הוא העניין. הצעדים והעולם הם העיקר. בבלוג לא מופיעות תמונות שלו, אלא אך של המרחב מסביבו. הוא מצטלם כמי שכפאו שד. בתכתובת מיילים מטביליסי הוא מאשר לי לכתוב על המסע (ומדגיש: “הוא גם שלך"), אבל ברור שלא נערוך ראיון. אחרי שעוברים כמה דברים עם אדם, כבר אי אפשר לראיין אותו. ועברנו כמה דברים יחד, ראשית בארץ, אז זכיתי לשמש שותף ההליכה המקומי שלו, ואחר כך במזרח תורכיה – שבה מצאנו את עצמנו נסים מדאע״ש אל הרים מדבריים בין הפרת והחידקל.

בקיצור, במקום להשחית את זמנכם על זוטות, קבלו סיפור מסע.

פליטים כורדים בגבול תורכיה. צילום: פול סאלופק

גן עדן עכשיו

נתיב המסע של "הליכה מגן עדן" מזרחי. סאלופק מתכוון להגיע לאמריקות דרך מצר ברינג. למעשה, אלמלא מלחמות ואזורי האסון שנאלץ לעקוף, זה היה גוף המים הטבעי היחיד שהיה עליו לחצות בין אתיופיה וצ׳ילה (מלבד שתי תעלות מעשה ידי אדם: סואץ ופנמה). אבל העולם זרוע צרות ועל כן מחייב הפלגות. סאלופק נאלץ לדלג על סודן רווית המלחמות וחצה את הים האדום מג'יבוטי לערב הסעודית. משם המשיך לירדן וממנה הגיע לגדה המערבית בסתיו 2013, אחרי כשנה של צעידה. הוא התהלך בה כשבועיים עם המדריך הפלסטיני האגדי בסאם אל מוהור. אני פגשתי אותו במחסום ג'למה, מצפון לג'נין. העיר חיפה, שבה התכוון לבלות את החורף ההוא, הייתה קרובה מדי למחסום, וכדי שיכיר את ישראל התפתלנו כמה ימים באזור: חצינו את עמק יזרעאל שוב ושוב וחווינו את הקהילות ששוכנות בו וסביבו, מדבורייה עד מזרע ומעפולה עד המוחרקה.

דיברנו ימים על גבי ימים. הוא סיפר על התקופה שבה היה שבוי בסודן בידי גורמים שחשבו אותו למרגל אמריקאי. יותר מחודש הוא עונה במרתפים. הוא אמר שלעולם לא יסלח לעצמו על שאילץ את אשתו דאז לצאת למאבק נואש להצילו. הוא סיפר גם על הפעם שבה ניצל מפעילי בוקו חראם בניגריה בקפיצה מחלון חדר המלון שלו. הוא שמע אותם מסתודדים עם פקיד הקבלה בלובי וידע שקפיצה מהקומה השנייה היא הסיכוי היחיד שלו.

אלו שני סיפורים מימי ה"טריביון", אבל הוא סיפר גם על המסע הנוכחי. הוא סיפר למשל שחצה את ערב הסעודית עם שני גמלים. העיירות שם מרוחקות זו מזו לעתים ביותר מ־200 ק"מ ולא הייתה לו ברירה. שאלתי אותו מה הוא עשה עם הגמלים כשהגיע לגבול, והוא סיפר שנתן אותם במתנה לשותף ההליכה המקומי שלו.

לא ציפיתי לקבל מפול מתנה, אבל זכיתי במשהו מוצלח יותר מגמל ואפילו משניים: כשנפרדנו בסוף החורף הוא הזמין אותי להצטרף אליו לשבוע נוסף של הליכה, במזרח תורכיה. אחר כך הוא ירד ברגל מחיפה לאשדוד ועלה שם על אוניית מטען כדי לעקוף את המלחמה בסוריה. הוא עגן בקפריסין, חצה את האי ברגל, ומחופו הצפוני המשיך לתורכיה.

דאע"ש סימנו אותנו

בסוף הקיץ האחרון והמזוויע מצאתי את עצמי בפורטוגל עם שלושה שבועות חופשיים. זה היה הצ'אנס שלי. הכרתי את קצב ההתקדמות של פול, ולפי החישוב שערכתי הוא אמור היה להימצא בשערי כורדיסטן התורכית. שקלתי לטוס לדיארבקיר, אבל זה לא נראה נכון. הייתי זקוק למסע משלי שיתמזג במסע שלו. טרמפים הם הספורט האתגרי שלי. נסעתי לקאבו דה רוקה, הנקודה המערבית ביותר באירופה, זקרתי אגודל ועפתי מזרחה.

תוך 11 ימים של טרמפים חציתי את נהר הפרת והגעתי. פול ביקש שניפגש בעיר העתיקה אורפה, שבה עצר לכמה ימים כדי לארח ולהדריך את עורכת ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", סוזאן גולדברג. הוא היה עדיין עסוק איתה כשהגעתי, אז התהלכתי לי יום שלם בעיר, ועם כל צעד שלי הבנתי שזהו המקום המופלא ביותר שכף רגלי דרכה בו אי פעם. אורפה מוכרת במסורת כעיר הולדתו של אברהם אבינו. היא נווה מדבר חשוב על דרך המשי והעיר הצפונית ביותר של הלבנט (מרבית תושביה הם ערבים צאצאי סורים וכורדים). בלבה מצויה בריכה של דגים מקודשים, שהיא אולי האתר המכושף ביותר שפקדתי מימיי. הגבול הסורי הסמוך והידיעה שדאע"ש שולטים בעברו האחר הוסיפו לביקור אדרנלין בריא.

בערב פגשתי את פול ואת שותף ההליכה התורכי שלו במלון, סוג של "אמריקן קולוני" אוריינטליסטי ומטופח, הבנוי סביב חצר פנימית שוקטת. הם נחו שם אחרי חודשיים וחצי של הליכה עם פרדה בחום הלוהט בין מטעי פיסטוקים, הרי סלעים וישימונים של דרדרים. בכל לילה לנו על גגו של בית בכפר אחר, ובכל הכפרים זכינו להכנסת אורחים אוהבת.

שניהם היו לבושים חולצות לבנות נקיות, מגולחים ורעננים. ציפיתי שיהיו במצב רוח מצוין, אבל שרתה עליהם רוח מוזרה, קודרת. בהדרגה התחוורה הסיבה: בגדה המזרחית של הפרת היה אמור פול לנטוש את שותף ההליכה התורכי, דניז, ולחבור לשותף כורדי בשם עומר, אבל עומר נעלם.

אשתו של עומר צלצלה וסיפרה שברח מכפרו כי משתוללת בו נקמת דם. היא סיפרה עוד דבר, מדאיג יותר. לדבריה, עומר קיבל שיחת טלפון משירות הביטחון התורכי, ובה נאמר לו: "אנחנו יודעים שאתה עומד ללכת בכפר עם האמריקאי. אל תלך איתו. יש גורמים משני צדי הגבול שמחפשים אותו".

בלעתי כף של צ'ורבה וניסיתי לעכל את משמעות הדברים. "גורמים משני צדי הגבול? זה נשמע כמו דאע"ש". "זוכר את ג'יימס פולי, העיתונאי האמריקאי שדאע"ש ערפו את ראשו? אז הם התחילו לעקוב אחריו כאן בתורכיה, באנתקיה", ציין דניז. "פול ואני עברנו באנתקיה וראינו את החבר'ה של דאע"ש ברחובות". "אז אתם מנסים לומר לי", השתעלתי, "שיש לנו מודיעין שלפיו דאע"ש יודעים שאתה באורפה וסימנו אותך". הם הנהנו. "ומה הסיכוי שהם צופים בנו כרגע ויארזו אותנו בלילה בשקים?". "בוא נאמר שעדיף שלא תגלה לאיש שאתה ישראלי", אמר פול.

זה היה מאוחר מדי. במשך כל יומי באורפה שוחחתי בפתיחות עם כל מי שפגשתי. פול הרים טלפון ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" בוושינגטון. הוא חזר והכריז שלמחרת ניקח מכונית על הבוקר ונעוף כמה שיותר רחוק מהגבול. פרויקט המסע הרגלי חוצה העולם עמד לקבל גלגלים. אין כמו המזרח התיכון לקלקול תוכניות. עליתי לחדרי, וזכרתי היטב את הסיפור של פול על ההימלטות מבוקו חראם. בדקתי מה המצב מחוץ לחלון. הייתה שם סמטה צרה שאוכל בקלות לקפוץ אליה, משם לגג הבניין שמנגד, וממנו לרדת לרחוב, במקרה שמישהו לא נחמד יקיש בדלת. איך קשרתי את עצמי עם אדם קיצוני כל כך? ואיך אירדם? באופן בלתי ייאמן – הצלחתי.

 צילום: ג'ון סאלופק

בכיוון אחד

למחרת נסענו ארבע שעות להרים שמצפון לעיר. יש שם מעט תיירות ולכן גם כמה מלונות. לקחנו לנו חדרים במוטל הרים קטן וריק, שבריכת שחייה מלוכלכת בחזיתו. היה ברור שאנחנו האורחים היחידים בו. נכנסנו לעשות צ'ק אין והגשנו את מסמכינו לפקיד הקבלה הכורדי. הוא פתח את דרכונו של פול, קרא את השם, הניח את הדרכון, קם על רגליו והושיט את ידו ללחיצה. חשבנו שאולי הוא מכיר את הפרויקט, אבל לא זה היה העניין. "אני עומר", אמר. המקריות הייתה עוצמתית כל כך שלא קלטתי בתחילה מה מתרחש. התברר שלא רק אנחנו ברחנו להרים. "אה", אמר פול, "אתה החבר הדמיוני שלי". סעדנו עם פקיד הקבלה על שפת הבריכה. עבר זמן עד שהעזתי לשאול: "עומר, האם קיבלת שיחת טלפון ובה נאמר לך שדאע"ש סימנו את פול?". התברר שהסיפור עוות במקצת במסגרת הטלפון השבור: עומר עצמו פנה לשירותי הביטחון, ליידע אותם שהוא מתכוון להצטרף ל"הליכה לגן עדן". במקצוע כזה ובמרחב כזה, הסביר, תמיד טוב שידעו איפה אתה. התורכים הסבירו לו שהם יודעים מיהו פול סאלופק, והוסיפו עצה מנדיבות לבם: "בשלב זה בהיסטוריה, לא היינו מתהלכים לאורך הגבול הסורי עם אמריקאי".

זה כבר היה הרבה פחות מלחיץ. למחרת שבנו לאורפה. פול נשאר בשטח לראיין פליטים. תנועת מאות אלפים פליטים מסוריה בשנים האחרונות היא אחת מתופעות נדידת העמים הבולטות ביותר של זמננו.

אני המשכתי מזרחה, לחוות את דיארבקיר ואת המרחב הכורדי. עומר בחר להישאר בהרים. הוא התייחס לאזהרת שירותי הביטחון ברצינות. כעבור שבועיים חטפו דאע"ש מפקד מורדים סורים שנפש במלון באורפה שבו שהינו. אבל פול כבר לא היה שם: הוא המשיך מזרחה עם מדריך תורכי אחר. בשלב מסוים נלכדו שניהם בידי כורדים כפריים חמושים שחשבו אותם למרגלים תורכים, אבל לאחר משא ומתן הם שוחררו.

אירן לא הסכימה להעניק לו ויזה, ולכן פנה לנתיב צפוני והגיע לטביליסי לפני כחודשיים, בתום נדודים אינסופיים בהרי הקצ'קר המושלגים. זהו נתיב בעייתי, כי המשכו עובר במדבר אדיר בטורקמניסטן. הליכה כזאת אפשר לערוך רק בחורף ולכן ימתין סאלופק בטביליסי עד יולי לפני שיצא שוב לדרך. צפי שבע השנים הולך ונראה שמרני יותר ויותר. האיש הזה עומד לבלות חתיכה אדירה מחייו בהליכה בכיוון אחד. בסוף הדרך – הוא יהיה היסטוריה.