סטטיסטיקות מטורפות, קולנוע בינ"ל שולט ועוד הערות על האוסקר הבא

הכי הרבה אסיאתיים

לפני שנתיים יונג יו ג'ון הקוריאנית היתה השחקנית האסיאתית השנייה אי פעם שזכתה באוסקר – הראשונה היתה מיושי אומקי היפנית, שזכתה על הופעתה ב"סיונארה" ב-1958. נראה שזה שחרר את הפקק. השנה ארבעה שחקנים אסיאתיים זכו במועמדויות – הכי הרבה אי פעם בשנה אחת. שלושה מהם – מישל יאו, סטפני הסו וקי הוי קוואן (הילד מ"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" שרשם את אחד הקאמבקים הכי מפתיעים מעולם) – מועמדים על "הכל בכל מקום בבת אחת". הרביעית, הונג צ'או, משתתפת ב"הלוויתן". מישל יאו – שכזכור, זכתה בתפקיד שג'קי צ'אן דחה – אף רושמת תקדים, כאסיאתית הראשונה שמועמדת בקטגוריית השחקנית הראשית. ויש עוד מועמד אסיאתי בולט – קזואו אישיגורו, הסופר הבריטי ממוצא יפני, קטף מועמדות על התסריט שכתב לסרט "לחיות". אישיגורו הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017, כך שאם יזכה באוסקר הוא ישווה את ההישג הכפול של בוב דילן, שזכה בנובל וגם באוסקר על השיר שכתב ב-2000 ל"נערי הפלא".

גרמניה ושבדיה בצמרת

עם תשע מועמדויות (בהן לסרט, לסרט הבינלאומי ולתסריט המעובד) "במערב אין כל חדש" נרשם כאחד הסרטים הבינלאומיים שזכו בהכי הרבה מועמדויות. לפניו ברשימה, עם עשר מועמדויות כל אחד, נמצאים רק "נמר דרקון" ו"רומא". סרט בינלאומי נוסף שקטף זר נאה של מועמדויות הוא "משולש העצבות" (דובר האנגלית) של רובן אוסטלונד השבדי. אמנם מדובר בשלוש מועמדויות בלבד, אבל כולן בקטגוריות הראשיות – סרט, בימוי ותסריט. הלהיט ההודי "RRR", לעומת זאת, השתלב רק בקטגוריית השיר הטוב ביותר (במגזין "ווראייטי" צופים לו זכייה). למי שתוהה מדוע הוא לא קטף מועמדות בקטגוריית הסרט הבינלאומי, התשובה פשוטה: ההודים שלחו לתחרות סרט אחר – "הצגת הקולנוע האחרונה", שעולה היום למסכים. בכל אופן, "במערב אין כל חדש" ככל הנראה יזכה בקטגוריה הבינלאומית, ויש לציין שב-1931 העיבוד ההוליוודי לספרו של אריך מאריה רמארק על מלחמת העולם הראשונה היה לסרט השלישי אי פעם שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.

פנים חדשות בקטגוריית השחקן הראשי

זאת הפעם הראשונה מאז 1935 שכל השחקנים בקטגוריה הזו מועמדים בפעם הראשונה בחייהם. צעיר המועמדים הוא פול מסקל בן ה-26 ("אחרי השמש"), והזקן שבהם הוא ביל ניי בן ה-73 ("לחיות"), ולצידם מועמדים  אוסטין באטלר ("אלביס"), קולין פארל ("רוחות אינישרין") וברנדן פרייזר ("הלוויתן"), שזכה לקמבק השני הכי גדול אחרי קי הוי קואן. בכלל, עבור 16 מבין 20 השחקנים המועמדים השנה מדובר במועמדות ראשונה, וזה בהחלט יוצא דופן בתחום שבו יש לא מעט מועמדים כמעט אוטומטיים (ראוי לציין שלמריל סטריפ לא היה סרט השנה).

שנת הקאמבקים

לצד שני הקאמבקים שכבר מניתי, גם הקולנוען טוד פילד רושם קמבק מרשים. ב-2002 מי שהיה שחקן לא מאוד ידוע הפתיע עם "בחדר המיטות", סרטו הראשון כתסריטאי/במאי, שזיכה אותו במועמדות על התסריט. חמש שנים אחרי כן הוא חזר על ההישג עם מועמדות על התסריט של סרטו השני "ילדים קטנים". אבל מאז חלפו 16 שנים, שבמהלכן הוא לא הצליח להרים אף פרויקט, וזה לא שהוא לא ניסה. סרטו השלישי "טאר המנצחת" אמנם כשל בקופות, אבל הוא גרף שש מועמדויות בקטגוריות חשובות – סרט, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, וקייט בלנשט שכנראה תזכה (אלא אם "הכל בכל מקום בבת אחת" שמוביל במועמדויות ייתן רוח גבית למישל יאו). בכל אופן לא הרבה קולנוענים יכולים לספר שהם זכו במועמדויות לאוסקר על כל הסרטים שיצרו.

מאיפה צצה אנדריאה רייסבורו?

המועמדות של מישל וויליאמס על "הפייבלמנים" לא היתה בטוחה משום שהיא החליטה ללכת על הקטגוריה הראשית, ולא הסתפקה בקטגוריית המשנה שאליה קל יותר להשתחל (זה לא עבד לה בבאפטא). גם המועמדות של בריאן טיירי הנרי כשחקן משנה על "Causeway" לא היה צפויה במיוחד. אבל למרות הביקורות המשבחות, כמעט אף אחד לא חזה את מועמדותה של השחקנית הבריטית בת ה-41 על "לזלי היקרה", סרט נטול תקציב שכמעט אף אחד לא ראה (הוא חלף על המסכים בארץ לרגע קט). אז איך זה קרה? מתברר שיש לרייסבורו חברים מפורסמים, בהם אדוארד נורטון, גווינת' פאלטרו ושרה פולסון, שהיללו את הסרט ברשתות החברתיות בדיוק בזמן שהחלו ההצבעות לאוסקר. וזה עבד.

סרטי המשך מעוטרים

סרטי המשך לרוב לא זוכים להערכה אומנותית, אלא נתפסים בעיקר כהשקעה פיננסית משתלמת. רק שבעה סרטי המשך זכו עד כה להיות מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, בהם "הסנדק 2", "שר הטבעות: שיבת המלך", "צעצוע של סיפור 3" ו"מקס הזועם: כביש הזעם". השנה, לראשונה, מתמודדים זה מול זה שני סרטי המשך – "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"אווטאר: דרכם של המים" (גם "אווטאר" הראשון היה מועמד). גם "הפנתר השחור: ווקאנדה לנצח" רשם חמש מועמדויות, בקטגוריות אחרות, בהן זכיה כמעט בטוחה לאנג'לה באסט, ששלושים שנה חלפו מאז מועמדותה הראשונה על "טינה – מה זה בכלל קשור לאהבה". אמנם סיכויים של הסרטים הנ"ל לזכות נמוכים (הבמאים שלהם לא מועמדים) אבל נראה שהרחבת הקטגוריה לעשרה סרטים, שנועדה לפנות מקום לשוברי קופות, מתחילה להוכיח את עצמה.

ובנימה אישית

כשהוכרזו המועמדויות לגלובוס הזהב חשתי אכזבה מסוימת, משום שהשנה השתתפתי בהצבעה אך רבות מהבחירות שלי לא באו לידי ביטוי. בין השאר הצבעתי לג'אד הירש על הופעתו הקצרה ונהדרת ב"הפייבלמנים" ולג'יימי לי קרטיס הכה מצחיקה ב"הכל בכל מקום בבת אחת", ולכן אני שמחה שהם זכו במועמדויות לאוסקר, שזה פיצוי הולם. עבור הירש זאת מועמדות שניה אחרי 42 שנים (ב-1981 הוא היה מועמד על "אנשים פשוטים"). ואילו קרטיס מועמדת בפעם הראשונה, ובכך מצטרפת להוריה טוני קרטיס וג'אנט לי שהיו מועמדים פעם אחת כל אחד. אני שמחה גם בשביל ברנדן גליסון ("רוחות אינישרין") וביל ניי ("לחיות") שזוכים במועמדות ראשונה אחרי קריירות ארוכות וטובות.

מצד שני, אני מרוצה מכך ש"בבילון" האימתני נותר מחוץ לקטגוריות המרכזיות – מלכתחילה הופתעתי מהאהבה לה זכה בקרב מצביעי גלובוס הזהב (הצבעתי רק למרגו רובי). בקיצור, בסך הכל אני מסכימה עם רבות מהמועמדויות לאוסקר (אין מועמדויות לבמאיות, כי השנה לא היו סרטים ממש חזקים של במאיות), וחבל לי רק ש"החלטה לעזוב" הקוריאני של פארק צ'ן ווק נותר מחוץ לקטגוריית הסרט הבינלאומי. מה לעשות, אי אפשר הכל.