אנשים נשבעים שזו הפיצה הטובה בעיר. אבל איך היא בתור מסעדה?
צמד המבקרות הטבעוניות/קרניבוריות שלנו הגיעו למסעדה האיטלקית/פיצריה עם השם התכליתי-אך-מחייב "הפיצה" וקיבלו ארוחה איטלקית קלאסית לפי הספר - רק חבל שהקרניבורית מביניהן שכחה לבדוק מראש אם מוגש שם במקרה גם משהו בשרי בשבילה
כאשר נכנסים לשאנז אליזה התל אביבי AKA רחוב בוגרשוב, נתקלים בעיקר בבתי קפה ומעדניות בניחוח צרפתי. אבל יש פינה אחת שכבר שנים שומרת על עצמה אדום-ירוק-לבן – הפיצריה-מסעדה-איטלקית עם השם התכליתי במיוחד "הפיצה", שמתגאה בפיצה נפוליטנית אותנטית שיוצאת מתנור לבנים גדול שנמצא במרכז המסעדה.
בדרך כלל בערבים תמצאו בכניסה תור ארוך למקום, אך למזלנו נכנסנו במהירות והתיישבנו בחלק הפנימי של המסעדה. תוך זמן קצר קיבלו את פנינו מלצריות נמרצות שמסתבר שחוץ מלעזור ללקוחות לבחור תוספות לפיצה, הן בכלל לומדות משחק וחולמות לכבוש את הוליווד, אבל קודם בוא נראה אם הן יצליחו לכבוש אותנו.
לצערנו, התחלנו איתן ברגל שמאל כשגילינו שהמסעדה חלבית, והכי קרוב למנה בשרית עבור קרניבורית הרעבה זו השווארמיה בסוף הרחוב. לא נשארנו חייבות ואיכזבנו אותן בחזרה כאשר בחרנו לוותר על הפסטות בעבודת יד ובחרנו דווקא בספגטי שנעשה במיקור חוץ.
למנה הראשונה הוזמן ניוקי ריקוטה ופרמזן בחמאת שרי, שום, פרמזן, פטריות ועירית (53 ש"ח). את המנה הזמנו בעקבות המלצה נלהבת של המלצרית, כנראה בלי התחשבות בכמות הבצק שהולכת להגיע לשולחן בהמשך הארוחה. הניוקי היה מעט דביק ושחה בים של חמאה. המנה הייתה קטנה (דבר שלא השתקף במחיר המנה). כנראה הבחירה במנה זו בהקשר של הארוחה הספציפית הזאת הייתה טעות והיה עדיף לבחור מנת סלט שתרענן את הכבדות של שאר הארוחה, אך כמנה שעומדת לבדה, היא בהחלט הייתה טעימה והשילוב של פיטריות וניוקי אף פעם באמת לא יכול להיות רע.
כמנה נוספת שהוזמנה למרכז השולחן הייתה פיצה "שנות ה-70" שהכילה רוטב עגבניות, מוצרלה, אורגנו, זיתי קלמטה ופרמזן (בחרנו להוציא את הפלפל החריף) (67 ש"ח). לגבי הפיצה עצמה, הדעות היו חלוקות. החצי הצמחוני מבינינו מאוד אהבה את המנה: הפיצה הייתה דקה וקיבלה את הטעם המעושן והנהדר של תנור האבן. הבצק היה עשוי מצוין וגם הרוטב והתוספות מעל היו מדויקות בטעם ובכמות והחיסרון היחיד היה שהגבינה נשרה מהפיצה ברגע שהורמה מהצלחת. מבחינת השותפה הקרניבורית לשולחן, התגובות היו צוננות למדי, בטח כשפפרוני לא היה מעורב באירוע.
למנה העיקרית הצמחונית הוזמן ספגטי רוזה ארטישוק שהכיל רוטב עגבניות, שמנת, שום, ארטישוק איטלקי ועירית (67 ש"ח). הנציגה הצימחונית בשולחן היא חובבת ארטישוק מושבעת, ומבחינתה כל מנה שכוללת ארטישוק קופצת לעיניים מבין דפי התפריט, אבל דווקא במקרה הזה הארטישוק היה החלק המיותר במנה והפריע לה להתרומם. לפעמים פשוט זה הכי טוב: רוטב הרוזה היה כל מה שהספגטי (והבטן) היו צריכים. מתקתק ומלוח במידה הנכונה, בכמות מדויקת כדי לא להטביע את הספגטי אבל לא להשאירו יבש.
למנה העיקרית ה"בשרית" הוזמן ספגטי סלמון מעושן ואספרגוס שהכיל שמנת, שום, חמאה, יין לבן, פרמזן ועירית (73 ש"ח). הרוטב ונתחי הסלמון היו מסנוכרנים באופן מושלם ולחלוטין השכיחו את הפנטזיה על מנת בולנז, רק האספרגוס יצר תחושה של טעם לוואי ברקע, שפשוט פגע בטעם הכולל של המנה. המנה הלכה מצוין עם כוס יין לבן (נקודת בונוס למסעדה – הכוס הגיעה מלאה סטייל "קידוש") שהשכיח במהירות את האספרגוס הנדחף.
לקינוח הוסכם להזמין נמסיס שוקולד אחרי שהבנו שאין בנו כוחות לעוד בצק (בהתחלה עוד פזלנו לכיוון הקלצונה נוטלה). לשולחן הוגשה עוגת שוקולד עשירה ורכה עם קצפת ודובדבני אמרנה (42 ש"ח). העוגה הייתה דחוסה, והיה ניתן להרגיש את חומרי הגלם האיכותיים, למרות זאת הטעם לא היה עשיר ועמוק כמו עוגות נמסיס אחרות שטעמנו בעבר והתנחמנו בקצפת הרכה שאיזנה את המתיקות המתפרצת.
בשורה התחתונה, "הפיצה" (אי אפשר שלא לכתוב את השם שלהם עם מרכאות) משאירה טעם של עוד. יש בה אווירה ביתית עם ניחוח איטלקי ושירות בגובה העיניים, רק שמי שדברים כאלה חשובים לו – צריך לדעת שבשר הוא לא ימצא שם.
כרוביות: 4.5
סטייקים: 3