מסמרים ונוצות: הפיקוק חוגג עשור ומתעניין באוכל יותר מאשר בסמים

"אנשים לא מבינים שהתחום הזה הוא קו החזית של המורל הלאומי. בעתות מלחמה בתי המרזח הופכים לבתי כנסת. אלה המקומות שאנשים באים אליהם בשביל להתפלל יחד. כאן מתקיים השיח האמיתי. תני לי 20 מקומות בעיר עם DNA כמו של הפיקוק ואת משנה את המדינה", שותה ויורה שמעון משל, הבעלים.
הוא ממש לא מנסה לרשת את חולדאי, וגם להיות מיסיונר לא נמצא בטו דו ליסט שלו. אם תמיד לימדו אותנו שצריך לאכול בפה סגור, האיש שעומד מאחורי הגסטרו־בר הטווסי שבפאתי הבימה, הרוח החיה עם המשקפיים וכובע המצחייה, בסך הכל רוצה שנעשה ההפך: "אני רומנטיקן אולדסקול, סאקר של מפגש חברתי בין אנשים. אנשים חושבים שאסקפיזם זה לעשות קוק בשתיים בלילה, אבל גם הקוק לא טוב וגם עם מי תעשה קוק? עם בני דודים שלך? די, למי יש כוח לזה. האסקפיזם היחיד בעיר הזאת הוא לשבת עם אנשים ולדבר, להחליף רעיונות. הרשתות החברתיות הרגו את הקסם ותל אביב כל כך השתבללה בתוך עצמה שבני אדם בקושי מסוגלים להחזיק שיחה ולהסתכל זה לזה בעיניים. הם כבר לא רגילים לזה, זה מבעית אותם".

"הפיקוק מנהל דיאלוג עם בתי המרזח שפעלו בדיזנגוף בסבנטיז". משל. צילום: דין אהרוני

בשם הסב: דור הממשיכים הטעים שצמח בכרם התימנים

מקדונלד'ס, מאחוריכם: נאגטס חדשים ומעולים בוויטרינה

"העיר היא חיה מוזרה", הוא אומר; כך גם הטווס. אחרון שרידי הבוהו והקולנס הנונשלנטי שהקים משל עם ניר גאון חוגג בימים אלה עשור – הישג לא מבוטל בעיר שחיה בשנות כלב. מה הסוד, אתם שואלים? "כמו רוב המקומות בעיר, יוצא הדופן הוא מה שנשאר ולא מה שנסגר. העיר התבגרה ומי שלא מבין את זה נתקע במקום", משיבה מעיין בזק, המנהלת המיתולוגית של הפיקוק שליוותה אותו מיום הקמתו עד לפני חצי שנה. יואש מייזל (ג'וש), המוכר בעיקר ללקוחות שנוהגים לשבת על הבר, תפס את הפיקוד בחצי השנה האחרונה במקומה של בזק. גם הוא מודה שהטווס כבר לא ילד ואין לו בעיה עם זה. "הפיקוק הוא מקום שמכיר את עצמו ואוהב את עצמו כמו שהוא", הוא אומר.
האם משמעותם של המסרים הללו היא שימיו של הטווס כהוט ספוט מאחוריו? "הלקוחות שהתחילו להגיע לכאן בגיל 25 כבר בני 35, עם שניים־שלושה ילדים בבית – הם כבר לא יוצאים לבלות כל ערב", משיב ג'וש. "כמוהם, גם הפיקוק מקבל את עצמו בלי לנסות להיות משהו שהוא כבר לא. יש בזה דווקא משהו מאוד יפה ולא מובן מאליו בעיר שכל יום מנסה להמציא את עצמה מחדש".
בזק מדגישה גם היא את הניואנס הדק שבין שינוי להתבגרות: "אם היית מגיעה לפיקוק לפני עשר שנים לא היית יכולה לשבת בחוץ, כי הבחוץ פשוט לא היה קיים. אנשים היו מגיעים בשביל לשבת על הבר. תפריט האוכל נראה אחרת לגמרי (בניצוחו של השף ענבר ברים – ר"ו), הוא שימש כמשענת לאלכוהול. עדיין היה מותר לעשן בפנים, תרבות הסלפי עוד לא הייתה קיימת והשירותים היו מאוד פעילים. היה הרבה סקס באוויר. השנה הייתה 2007 אבל תל אביב עדיין הייתה שבויה באווירת הדמדומים של סוף הניינטיז. הפיקוק הוא כבר לא מקום בלייני הארדקור והוא לא יכול להיות כזה יותר כי זאת כבר לא התקופה. תרבות הברים לא באמת קיימת יותר, אין את הפלרטוט, אין פיק אפ".

פיקוק. כבר לא מקום בלייני הארדקור. צילום: דין אהרוני

יש טינדר.
"ועדיין יש כאן הרבה משקעים רומנטיים. בעשר השנים הייתי ב־11 חתונות של חברים שהכרתי בפיקוק".

אז אולי העיר לא בהכרח התבגרה כמו שהיא איבדה את הקסם, שלא לומר נהייתה סחית?
"בסופו של דבר לדור שלנו, של בני ה־30־40, אין באמת הרבה מקומות לצאת אליהם יותר. יש הפיקוק, הנילוס, הלוציפר והמנזר. לכל אחד מהם יש את המקום שלו בשרשרת. הנילוס, למשל, לקח את שלב הביניים של הפיקוק והחליט להתמקד בו והוא עושה את זה נורא טוב".

אין בזה משהו מאיים?
"לא. פעם כשהייתי רואה אנשים של הפיקוק יושבים במקומות אחרים הייתי ממש נעלבת. היום אני יודעת שזה לא עובד ככה".

כולם נראים אותו הדבר, מתלבשים אותו הדבר, שותים אותו הדבר. צילום: דין אהרוני

תרבות הלקק

"מה זאת הצלחה? על איזה ציר היא מתרחשת?", מתשאל משל את עצמו בניסיון להגיע לתשובה אותנטית. המילה היחידה שעולה לו בהקשר הזה היא "הרגשה". לדבריו, רק לאחרונה, בגיל 49, הוא הבין שאינו איש עסקים. תובנה מוזרה בהתחשב בכך שבילה את מחצית חייו כאדריכל חיי הלילה התל אביביים – מימי הגוד בר והסטולי הפרועים, דרך היציאות הקולינריות ההרפתקניות בדמותן של אורקה ופינצ'וס ועד ארמדילו וסרווזה. "בתפיסה שלי אנשי עסקים הם משוללי כתובת ולי יש כתובת ברורה מאוד – לב העיר. אני מקבל הרבה הצעות עסקיות אבל אני לא איש של פלירטים אלא של יחסים ארוכים. אני איש של קהל, קהילה ואנשים, כך שלא עושה לי את זה להיכנס למשהו שאין לי חיבור רגשי אליו. הפיקוק מאוד דומה לי כאדם. כל מי שמכיר אותי בעיר יודע למה לצפות כשהוא בא למקומות שלי וחשוב לי להמשיך לקיים את האמון הזה – אם ברמת המוזיקה, הסטייל או אפילו הסנוביזם המסוים – זה דיאלוג בין מקום לקהל".

טווס, טווס, אבל בכל זאת הסנוביזם הזה לא תמיד מחמיא.
"הסנוביזם הוא במובן שאין כאן תרבות לקק. למשל אין מצב שסלב יחליט פתאום שהוא מאמץ את המקום ואז זה יהפוך להיות הספוט שלו, של הפמליה וכל הגרורות. מבחינתי כל לקוח שיכול להחזיק איתי שיחה הוא לקוח חשוב. אין שום היררכיה. כולם יעמדו בתור ויחכו לשולחן באופן שווה. תרבות הסלבס היא תרבות כל כך אמריקאית ומנותקת של אנשים שגרים מעבר לחומות. כאן אתה עומד מאחוריהם בתור בסופר־פארם. כשפפראצי מתקשרים אליי לשאול על שחקנים ומוזיקאים שבאים לכאן אני מוצא את זה מביך. בתפיסה שלי, הפיקוק מנהל דיאלוג עם בתי המרזח שפעלו בדיזנגוף בסבנטיז. ישבו שם משוררים, סופרים ואמנים אבל לא ממקום של עדרים, אלא כאוסף של אינדיבידואלים. היום אני מסתובב בעיר ורואה איך כולם נראים אותו דבר, מתלבשים אותו דבר, שותים אותו דבר".

בוא נדבר לרגע על השירות.
"אין ספק שזאת אחת הבעיות הכי גדולות של הפיקוק. העניין הוא שהפיקוק לא נופל למשבצת של מסעדה קלאסית או של בר קלאסי, הוא תמהיל מאוד מוזר והקלולסיות שבשירות היא חלק מהאופי שלו. חשבתי להוסיף עוד אנשי צוות אבל אני חושש שמשהו באווירה של המקום ילך לאיבוד. כשאתה מגיש המבורגר ופיצה אתה לא רוצה טקס. זה מה שגרם לי להבין איך אני אוהב להגיש אוכל ואיך אני אוהב לדבר לקהל. הגבול בין הקהל לאנשי השירות מאוד היטשטש – מחצית מהמלצריות הן שחקניות שהגיעו לעבוד כאן כי זה ה־DNA של המקום. זה לא שאנחנו מפרסמים מודעות דרושים. היחסים פה מאוד אישיים, כך שאי אפשר להצניח כאן אחמ"שים שיעשו סדר כאילו זה ביסטרו מפונפן. זה פשוט לא יעבוד".

האוכל עובר לחזית. פיקוק. צילום: אנטולי מיכאלו

ובתור מי שמעיד על עצמו כרומנטיקן אולדסקול, אתה לא מתגעגע?
"הגעגוע שלי הוא תמיד לעתיד. נוסטלגיה זה אירוע מוחי. זאת עצירה במקום. היום הבא הוא זה שמרגש אותי".

מה טומן בחובו היום הבא?
"אחד הפחדים הכי גדולים הוא להפסיק להיות רלוונטי, והדרך להישאר רלוונטי היא להגביר את הווליום של הדיאלוג עם האוכל. הרי בסופו של דבר היום זה כבר לא משנה איפה אתה שותה – כולם מגישים את אותו קמפרי ואת אותו ג'ין ואין יותר ברמנים מיתולוגיים שסביבם אתה בונה את הסצנה. אני רוצה להעלות את הרמה של המטבח ולהחזיר מחדש את הגושפנקה לישיבה בפנים. אחת הדרכים שחשבתי עליהן היא לעשות פס קר שיפעל רק בחלל הפנימי של המקום".

מתי זה יקרה?
"השינויים צריכים להיות אטיים. אי אפשר לבגוד בקהל ולשנות בבת אחת את כל מה שהוא מכיר. כולם מדברים על תוכן, ומבחינתי אוכל זה תוכן. תעשה את הסנדוויץ' הכי טוב שאפשר ועזוב אותך מהשאר".

בזמן האחרון אתם עושים בפיקוק שיתופי פעולה עם השפית יהלומה לוי. האם זה פיילוט בדרך למקום חדש, משותף?
"עושה רושם שכן. יהלומה ואני מרגישים סוג של השלמה הדדית. אנחנו לא אנשים מסורתיים, אנחנו אוטודידקטים וזה מתחבר לנו להליכה משותפת. שנינו זזים מהתשוקות ומהאהבות שלנו בחיים – זאת לא שיטה אבל יש בזה ג'וי".
בימים אלה השניים מחפשים לוקיישן בלב העיר למקום חדש שמשל מגדיר "מסעדה אלכוהולית": מקום יומיומי, לא מפונפן, אינטימי, שיחבר בין הקהל האיכותי של לוי והפיקוק.

לא מתחשק לך ללכת בעקבות הקולגות מסצנת הקולינריה ולנסות לעשות פיקוק בחו"ל?
"אני לא יכול לנתק את פיקוק מהעיר. זה לא סוסו אנד סאנס שאפשר לשכפל ולהעתיק. זה תמהיל, זה רוח הדברים".

ממי אתה תופס בעיר?
"קבוצת R2M מייצרת אסקפיזם תל אביבי כמו שצריך. בכל אחד מהמקומות שלהם אפשר להרגיש את הכוונה שעומדת מאחורי היצירה. גם התדר זה יצירה פצצתית ברמה בינלאומית".

אז מה הופך את הטווס למה שהוא?
"אני לא יכול להצביע על משהו אחד. אלה פיקסלים שמתחברים לתמונה אחת – אלה האנשים שמגיעים לכאן ארבע פעמים בשבוע ואשכרה גרים כאן; זה החיבור למוזיקה והתאורה; אלה שיתופי הפעולה, כמו פסטיבל ההופעות שעשינו עם גלעד כהנא, הפופ אפ הקולינרי שעשינו עם יהלומה לוי והיה טירוף וערבי השירה. יש ערבים כאלה בהרבה מקומות בעיר, אבל כאן זה משהו גדול יותר שבו אוכל והגות מתחברים. זה משהו שאני מאמין בו, אני חייב להאמין לעצמי כשאני מגיע לכאן אחרת יש לי דפיקות בלב".

יהלומה והפיקוק, נשמע לנו טוב. צילום: יחצ

חגיגות העשור של הפיקוק

חגיגות העשור של הפיקוק יתחילו בשבת (28.4; 11:00־16:00) עם פופ אפ בראנץ' של יהלומה לוי, שבו יוגשו כמה מהמנות הקלאסיות של הביסטרון מלוינסקי: פלאפל מצרי עם טחינה וחריף, לביבות כרובית שרימפס ונענע, שקשוקה חלומי, ניוקי סלקים, ארטישוק, תרד, בזיליקום ואגוזי לוז; פאדג' שוקולד, עוגת גבינה עם ריבת תותים וכן מנות שלוי לקחה מהמטבח הגיאורגי של אימא של משל, מגולי, בהן צ'יבורקי של בשר טחון ותבלינים, סליאנקה (תבשיל גיאורגי) של חלקי פנים על ברוסקטה ואיולי חזרת.

בשבת (12.5; 17:30־אחרון הלקוחות) תיערך במקום מסיבה, Peacock Live Party, בהשתתפות גלעד כהנא, תמיר מוסקט והמאיירת שירה ברזילי (קוקטית) שתאייר את האורחים (ללא עלות). בהמשך החגיגות יתארחו בפיקוק השפים מאיר אדוני וערן שרויטמן (אין עדיין תאריכים סופיים) וגם ערב השירה עושה קאמבק (אוצרת: שירי פדלון) עם יבגניה דודינה, מולי שולמן, נתי דטנר, רוני סומק ועוד.

פיקוק