הפרעות קשב וריקוד

"מעלה עשן"/ רועי פרייליך

אחת התכונות הבולטות באלבום השני, והאחרון בינתיים, של נערות ריינס הייתה תחושת הדחיפות שעלתה מהשירים. התנופה שנשבה מהם רמזה שמקורם בתפוצצות של חומר עצור שחלקיקיו התגבשו לאמירה מוזיקלית סוחפת ובטוחה בעצמה. "נשמור על החברים" נשמע כמו המוצא האחרון של רועי פרייליך, הסולן ומחבר המילים והלחנים של הלהקה, כאילו הדברים היו חייבים להיאמר והם לא יכלו להיאמר אחרת.

"מעלה עשן", אלבום הבכורה של פרייליך, לא רחוק בהרבה מהרף הגבוה שהציבו נערות ריינס, אולם תחושת הדחיפות נעדרת ממנו. עדיין יש בו תשוקה, אולם נראה שבדרך אל המאזין היא אולפה כדי להתאים לתבנית מוכתבת מלמעלה. במקרה של פרייליך מובן שאלו לא כוחות השוק שמרסנים את הבערה הפנימית אלא הבחירות שלו עצמו, אולם בתוצאה הסופית לעתים המאמץ ההפקתי בולט מדי, והאותנטיות, שאי אפשר היה לפקפק בה באלבומים הקודמים, נפגמת לרגעים וניגפת אל מול דרישות הז'אנר. איש לא מנסח את הפגם הזה טוב יותר מפרייליך. השיר השני באלבום, "הלילה היא תרקוד", נפתח בשורות: "אני רוקד את זה ולא מזיע/ אני חושש שצעדיי הם מוגבלים לכללים".

במהלך האלבום פרילייך עוקב אחרי הכרונולוגיה של המוזיקה הפופולרית ומתמקד ברגע שבו הפּאנק, הניו ווייב והדיסקו השתלבו זה בזה, ואמנים כמו בלונדי ודיוויד בואי, או ניו אורדר ו־Happy Mondays בשדה האלקטרוני כפרו בחומות שהוקמו בין הרוק והפופ, בין ההתרסה שגלומה בדיסטורשיין לבין זו שעל רחבת הריקודים. החיבור בין הז'אנרים זכה לעדנה והפך לאופנתי גם בשנים האחרונות, אולם פרילייך מסמן את קו התפר בקווים מודגשים מדי. כמי שמזוהה יותר עם הפּאנק, פרייליך מבקש הפעם להפנות את המבט למוטיבים הרקידים במוזיקה שלו כבר ברגעים הראשונים של האלבום, באמצעות הצליל (האלבום נפתח בליין סינתי שצועק "גל חדש"), המקצב (Fאנק בתחילת השיר השני "הלילה היא תרקוד"), שמות השירים ("הלילה היא תרקוד"); וב"הפרעת קשב", בקצה השני של האלבום, גם באמצעות המילים ("שמועה מוקדמת/ התגלתה נכונה/ על מותו של הדיסקו/ תחנה אחרונה/ היכן רוקדים פה/ תחת כדור המראות?"). אך כפי שפרילייך העיד בעצמו – לעתים עולה החשש שצעדיו מוגבלים לכללים.

אחרי כל זאת "מעלה עשן" הוא עדיין אלבום טוב. גם עם שכבה דקה של מניירה – ב"מעלה עשן", "הלילה היא תרקוד", "גרוטאות", "סערה חשמלית", "הלבן" ו"הפרעת קשב" – יש מספיק מרכיבים נוספים כדי להפעיל את המאזין רגשית, אינטלקטואלית ואנרגטית, ויחד הם עדיין יוצרים אלבום שכיף לחזור אליו גם פעם שנייה ופעם שלישית. וגם אחרי ההסתייגויות מקומו של פרילייך מובטח כיוצר מקורי ורענן שמרחיב את קצוות המוזיקה העברית ותורם לה גישה ייחודית. עולה הרושם ש"מעלה עשן" הוא רגע של חיפוש דרך במסע שעוד יזמן לנו הרפתקאות רבות ורגעי עונג לרוב.

השורה התחתונה: מוזיקה שמחה למילים עצובות