הצייד: האסתטיקה גוברת על העלילה

הסיכויים של סרט המשך ל"שלגיה והצייד" (בלי שלגיה) להיות ראוי למאכל היו נמוכים מלכתחילה. הפקדת הבימוי בידי איש האפקטים המיוחדים של הסרט ההוא הבהירה מה הפוקוס של ההפקה, ועל הקרדיטים הקודמים של צמד התסריטאים עדיף לא לדבר בכלל. בכל זאת יש כאן חמישה אנשים שהופכים את האירוע למפתה לעין. הראשונה היא קולין אטווד, מעצבת התלבושות עתירת האוסקרים שיצרה לאחיות המכשפות שמלות כה מרהיבות שהן יצירות אמנות בפני עצמן. ארבעת הנוספים הם הכוכבים – תרכיז כזה של אנשים אטרקטיביים לא רואים כל יום, אפילו לא בסרטים.

ואף שהדמויות שהם מגלמים לא מאתגרות את בלוטות המשחק שלהם, מדובר בשחקנים מוכשרים שמצליחים פה ושם להגניב פנימה איזו נימה של אמת רגשית. כמו "הסנדק 2", וסליחה על הרפרנס, "הצייד: מלחמת החורף" עוטף את הסרט שקדם לו ומספר מה קרה לפני ואחרי האירועים שתוארו בו. מתברר שלמכשפה הנרקיסיסטית עם המראה (שרליז ת׳רון) יש אחות (אמילי בלנט) שלבה נשבר והפך לקרח (אחיות וקרח זה באופנה). לכן כששני הלוחמים המוכשרים ביותר בצבאה של מלכת הקרח (כריס המסוורת׳ וג׳סיקה צ׳סטיין) מתאהבים זה בזה, היא עושה הכל כדי להפריד ביניהם.

היש סיכוי שהאהבה לא תנצח? בתור סרט על אהבה גדולה יש בו יותר מדי קרבות (הכוריאוגרפיה די בסיסית), אבל האפקטים של הקרח יפים, ויש גם גמדים חביבים (ארבעה קומיקאים בריטים) שאחראים על ההומור הלא לוחץ מדי. בסך הכל זו יותר תצוגת אופנה על הקרח מאשר סרט, אבל זו אופנה עילית.