השולף המהיר על המרקע: איתי "הצ'ייסר" הרמן הוא המסי של השעשועונים

בית קפה נידח בפאתי שכונת צהלה. הרבה פנסיונרים מנומסים ואיתי הרמן אחד, גבוה, רזה, עם הקסקט הנצחי וטי שירט כחולה עם כיתוב גדול באותיות צבעוניות: "ביי, לוזר". על כל אחד אחר שהוריד אותה מהמדף והלך איתה לסופר היא הייתה נראית כמו עוד חולצת צחוקים. אבל על הרמן – האנטגוניסט יודע הכל של השעשועון של תאגיד כאן "המרדף", מהתוכניות הבולטות בערוץ החדש – היא יושבת כמו התרסה. אחרי הכל, התפקיד שלו בתור "הצ'ייסר" הוא לרוקן מכספם את המתמודדים שמנסים, תוכנית אחר תוכנית, בסך הכל להגשים את החלום הישראלי – לבוא, לנצח ולחזור הביתה עם הכסף.

הפורמט של "המרדף" בהנחייתו של עידו רוזנבלום מזכיר יותר מכל סרט ישן בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, "הנרדף", רק בלי רובים וסכינים ועם שאלות טריוויה. במשפט "הבית תמיד מנצח", איתי הרמן הוא "הבית". אבל הרמן (46) לא חובש את הכובע של האיש הרע בנוחות. מי שנמצא מאחורי הקלעים של כמעט כל השעשועונים הישראליים מאז 1995 הוא טיפוס קצת פרדוקסלי – קצת ביישן אבל דברן לאללה, עם קשר עין שבא והולך (הוא מעיד על עצמו שיש לו הפרעת קשב, שכבר הפילה אותו פעם־פעמיים בשידור חי). הוא לא נטול אגו, אבל יש לו גם הרבה מודעות לזה. הוא חברותי, אבל נפתח יותר אחרי שאני אומר לו שאני גם כותב בעיתון זה ממש שאלון טריוויה שבועי, ואז הוא כבר יותר נכון לשוחח.

"המרדף" (חמישי, 21:00) היא הפעם הראשונה בחייו בפרונט. הוא בכלל התחיל את דרכו במה שנראה לו כמו עבודת סטודנטים פשוטה – כותב הגדרות ב"גלגל המזל" (וגם "סוג של שופט קווים" בתוכנית, כהגדרתו) ובכלל בנה קריירה באקדמיה. האקדמיה התפוגגה, ההגדרות תפסו אותו לכל החיים: הוא שימש כותב שאלות ועורך בשרשרת ארוכה של פורמטים בסגנון: בערוץ הילדים, ב"מלך הטריוויה", ב"מי רוצה להיות מיליונר?". "זו הייתה סנסציה. אנשים לא זוכרים עד כמה", הוא אומר על "מיליונר". הוא גם זוכר בקלות את התאריך של התוכנית הראשונה: 19 בנובמבר 1999, "הגיע המילניום עם הדבר הזה".

אתה זוכר את זה כי זה היה פרק משמעותי בחיים שלך או שאתה זוכר את זה כי אתה זה אתה?

"שתי התשובות נכונות", הוא עונה כאילו זה מבחן אמריקאי, "ברור שזה פסיכי לזכור את זה".

סנסציה. איתי "הצ'ייסר" הרמן (צילום: דין אהרוני רולנד)

למה האובססיה הזאת לטריוויה? זה אופי תחרותי?

"בטח שזו תחרותיות, אבל אני לא רואה בזה דבר רע. זה בא ממקום עמוק, ללא ספק. אני לא רוצה שזה יישמע מתנשא, אבל רק כשהייתי שם, בזירה (ככה הוא מכנה את האולפן של "המרדף" – ע"ק), הבנתי שהיתרון שלי על אנשים אחרים הוא לא רק הידע. המשחק הזה הוא אני נגד עצמי, אבל אני נורא תחרותי. צילמנו את העונה בדיוק כשהיו שלבי הכרעה בליגות האירופיות, ואני רואה את מסי ואת ניימאר בועטים פנדלים ואני מזהה את המבט שלהם באותו רגע. זה זה. ברמות הגבוהות השפיץ הוא מנטלי. לא תנועה. לא כוח. כשהייתי טוב, זה היה מנטלי, כשהייתי לא מדויק – גם. אומרים לי, נו, בסדר, 'המרדף', אתה יודע הכל. מה שלא מורגש בשידור זה דברים שהיו על קוצו של נוירון, תכלס. ניצחונות מפוארים והפסדים גדולים. אני מנחש הרבה. ניחושים מושכלים, אמנם".

זה הגיוני, בגלל הפורמט.

"אז אני בטוח ב־50 אחוז, ב־80 אחוז. לפעמים זה מספיק. לפעמים לא. הנה עוד דבר שהתחיל להרגיז אותי: הכותרות האלה, 'מה קרה למסי', 'מה קרה לרונאלדו'. מה זאת אומרת מה קרה? יש ימים רעים. שואלים אותי, 'מה קרה לך?'. שום דבר לא קרה לי, איזשהו נוירון עשה פנייה לא נכונה. סטטיסטית, זה חייב לקרות, כמו שסטטיסטית היו פוקסים. התלבטתי בין שתי תשובות והייתה איזו גחמה של מולקולה. ומישהו אומר, 'היה לו יום רע'".

אחד הדברים המשעשעים שבלבלו אותו כמה פעמים בצילומים – אולי זהו עוד מפגן של הפרעת הקשב שלו – היה האור האדום באולפן. "זה היה לי מאוד לא טבעי. כל פעם שאני מנצח חשבתי שטעו בקונטרול עם התאורה או שאני בעצם טעיתי. כי זה אדום, ואני רגיל ש…".

אתה לא רגיל להיות הסכנה.

"נכון. אני כאילו האיש הרע. תראה, זה מתחיל אצל הבריטים. אצלם כל ההומור, הירידות, הסרקזם, הכל חלק מהמשחק והוא גם מאוד על פני השטח. נגיד, אן רובינסון מ'החוליה החלשה' – היא נהדרת בתור המנחה העוקצנית. אבל עד שקיבלתי על זה פידבק, הלכתי עם מה שעשו בבריטניה".

אבל הישראלים לא אוהבים סרקזם.

"קודם כל, יש לי גבולות. נורא נזהרתי, היה לי חשוב שאף אחד לא יחשוב שאני באמת מעליב אותו. ועדיין, היה מקום קצת יותר סרקסטי שהתמתן עקב בקשת העורכים. זה בערך הדבר היחיד שהתבקשתי לשנות. פשוט לא להגזים".

בוא נחזור לשאלה המקורית.

"מה היא הייתה?".

היא הייתה – מאיפה בעצם האובססיה הזאת לטריוויה?

"נו, עניתי לך על זה".

לא לגמרי. ענית בהרחבה על איך האובססיה הזאת עובדת, אבל לא על השורש שלה.

"נחמד לי שאתה שואל את זה, כי אני מתעסק בזה יותר מתמיד. ראיתי את עצמי בטלוויזיה, פתאום ראיתי איך אני. תמיד ידעתי שאני זה, שאני יודע, שאני חזק בזה, אבל לא תפסתי את הפער שכנראה באמת קיים". הוא שותק דקה ארוכה. "זה לא נראה לי כזה לא נורמלי. חשבתי שרוב האנשים יכולים לעשות את זה גם. לא ידעתי שאנחנו כזה מיעוט. רגע, למה היה לי חשוב להגיד את זה?".

זה פקטור של ידע או שזה פקטור של ביטחון?

"בסופו של דבר זה כן ידע. אני לא הנחשן הטוב במדינה. אני נשען על ידע ובעיקר על ניחושים מושכלים, שמגיעים מהאזורים הנכונים. אתה מצמצם את האפשרויות, זה לא סתמי. זה להיות ב'זון', וזו התחרותיות, וכל שאר הדברים האלה. גם קרה לי בפרקים האחרונים ששודרו, שישבתי בבית וטעיתי בשאלות שידעתי באולפן, אפילו זה כבר קרה לי. ככותב אני מכיר גם את התחושה של לטעות בשאלה שבעצמי כתבתי מתישהו ואז שכחתי".

נצחונות מפוארים והפסדים גדולים (צילום: דין אהרוני רולנד)

אבל רגע, זה עדיין לא עונה על השאלה שלי.

"זה מביא אותי, כמובן, לילדות הכי עמוקה, לכאורה למקומות הלא מודעים. אני זוכר הרבה דברים מהילדות, וכנראה יש לי תשובות די טובות לשאלה הזאת, אז אולי עכשיו אני אתחיל לענות? אז הנה: ההורים אנשים תרבותיים, זה לא העניין. החוויה שלי גם כמי שגדל כבן זקונים, עם הורים מבוגרים ועם אחים גדולים, עד גיל 5 ומשהו הרגשתי כמו ילד קטן שלא מבין את העולם, ומסביב יש רק אנשים מבוגרים שמדברים על דברים לא מובנים. הנושאים. השפה. מסביב דיברו מילים שהיו קשות לילד קטן. לא הרגשתי חכם. אולי אמרו לי שאני חכם, אבל בתור ילד אתה חי חיים מאוד חסרים, של חוסר הבנה".

איפה גדלת?

"ברמת השרון".

אה, מקום קשה.

"חטפתי מכות אולי פעם אחת, באיזה כיתה א', אבל זה היה מספיק בשביל להרגיש חלש, רזה, לא מצטיין בספורט. זאת לא הייתה בעיה חברתית או משהו. לא הייתי הכי מקובל, אבל הייתי בסדר. אבל פתאום בכיתה א' נאלצתי להבין שיש משהו בדבר הזה, שאתה יושב בכיתה, והמורה שואלת שאלות, ואני קולט שאני מצביע, והמורה אומרת, 'מישהו חוץ מאיתי?', ופתאום אני מבין שיש לי טיקט".

אתה מבין שבטח היו עוד ילדים בכיתה שידעו אבל התביישו, ואתה לא התביישת. וזה גם מה שמאפשר לך היום לענות על שאלות מול מצלמות.

"זה פשוט מה שהמורה דיברה עליו לפני חצי שעה, ואני לא מבין איך האחרים לא ידעו – היא דיברה על זה לפני חצי שעה! הקשבתי, ניסיתי להבין ועניתי מה שהיא לימדה, לא יותר מזה. זה תמיד היה לי מוזר שאנשים לא שמו לב מה היא אמרה".

היום הרגע של האי ידיעה הצטמצם לשניות, אם אתה טורח לבדוק. מה שמבדיל היום בין מי שיודע למי שלא יודע הוא קודם כל הדרייב לדעת.

"כן, אבל מה שתמיד שואלים אותי זה 'בשביל מה זה טוב?'".

זאת שאלה מצחיקה, כי בעצם מעט מאוד דברים "טובים למשהו". זאת דרך ממש מבאסת להסתכל על העולם.

"אני לא אתווכח, אבל אני מסתכל על זה אחרת. כל אחד חייב לעצמו את החיים היותר עשירים שהוא יכול לחיות. והזיכרון, שהוא גם זיכרון מהיר ונשלף, נותן לך את העושר הזה מאוד מהר. כשאתה רואה סרט, או קורא ספר, או שומע פוליטיקאי מתראיין בחדשות, ויש לך קונטקסט היסטורי, והוא נשלף לך – זאת פשוט חוויה פחות שטוחה של החיים. זה נורא בסיסי. הילד שלי שומע 'טודו בום', הוא רוצה לדעת מה זה סאו פאולו. רגע, למה התחלנו לדבר על זה?".

[interaction id="59e7403d2ba90d000178117d"]