הקומדיה הגדולה

"אוי אליאס, אליאס", הפקה פרטית 

"אוי אליאס, אליאס", מופע מערכוני חנוך לוין החדש, מעורר תחושה לא נוחה. מצד אחד אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר במופע בידור אפקטיבי שנרקח ומבוצע על ידי שלושה שחקנים מצוינים: מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן. מרגישים שהם עושים את עבודתם באהבה וחלק ניכר מהביצועים הוא וירטואוזי. לעומת זאת, קצת צורם לראות את חנוך לוין – האופוזיציונר הפוצע והמרגיז של הבמה העברית – בעטיפה צבעונית, משעשעת ומרשרשת שמטרתה היחידה היא לתת לקהל שבאולם "גוד טיים" לאורך קצת פחות משעה וחצי.

האם המופע הזה – שעולה לרגל 70 שנה להולדתו של לוין ביוזמת אותה ליליאן ברטו, אלמנתו ובעלת עזבונו – אכן מייצג את את סגנונו ואת בשורתו לעולם, או שמדובר באריזה מטעה שבאמצעותה נוח ואולי אף רווחי לשווק כיום את לוין לקהל הרחב? כשמחברים את המופע הנוכחי לסירוב המתמשך של בעלי העיזבון לאפשר להציג את הקברטים הסאטיריים המוקדמים והפרובוקטיביים של לוין בישראל, עולה חשד מעיק שיש כאן כוונת מכוון לעצב מחדש את תדמיתו של לוין כיוצר בקונצנזוס שלא בחל גם בשעשועים להמונים.

אוי אליאס, אליאס. צילום: גדי דגון

כשצופים ב"אוי אליאס אליאס" בתוך קהל מתפקע מצחוק שגודש את האולם, מבינים שמיתוגו מחדש של לוין כמצחיקן אוהב אדם הוא לא מופרך כלל ועיקר. אחרי ש"הרטיטי את לבי" רץ בקאמרי יותר מ־ 500 הצגות, סביר להניח שגם למופע הנוכחי לא יחסר קהל. הרי מה יש לא לאהוב כאן? ברטו מדלגת בחינניות מתפקידי הנשים הנחשקות לתפקידי הנשים האומללות; מוני מושונוב מקבל הזדמנות לעטות על עצמו פעם נוספת את פרסונת הפולניה מ"זהו זה"; דרור קרן מצטיין כרגיל בתפקידי הלוזרים המתבכיינים.

הטקסטים של לוין באמת טובים ומצחיקים ומצליחים לגרום לצופה לזהות את עצמו ולהנהן בראשו בהבנה. זה קליל, זה אוורירי, זה עשוי בטעם טוב וזה כמעט מרגיש כמו האנשים הקטנים של שלום עליכם. ויש גם את התלבושות "הלויניות" הצבעוניות והמשונות ואת המסך "הלויני" באמצע הבמה. בקיצור, כל סממני לוין ישנם, אולי חוץ ממה שבעצם גורם ללוין להיות לוין – האפלה, החידלון, האכזריות, האגרוף בבטן. הרי זה האיש שאמר בזמנו שמבחינתו הצגת תיאטרון היא קרב אגרוף עם הקהל. קשה לומר שההחלטה להעלות טקסטים של לוין במסגרת מופע בידור עממי שכזה היא לא לגיטימית. עם זאת, המגמה שהיא מייצגת מדאיגה.

השורה התחתונה: חנוך לוין לייט, למתחילים בלבד