הרומן של מגי: סרט נטול הד רגשי

ברגע שאיתן הוק מוצג בפנינו כלא סתם אנתרופולוג אלא כ"אנתרופולוג פיקטוקריטי" ברור שהסרט שואף למחוזות וודי אלן, בהציעו מבט משועשע על חיי האהבה של אינטלקטואלים ניו יורקים שמדברים יותר מדי ומנתחים כל דבר, אבל לא באמת מבינים כלום. אבל הסרט הזה אינו הרבה יותר מחיקוי של משהו שגם וודי אלן עצמו כבר לא מצליח לעשות כמו שצריך.

גרטה גרוויג היא מגי בת ה־35, שמחליטה להפוך לאם ומגייסת מתמטיקאי שהפך ליזם מלפפונים חמוצים (טרביס פימל מ"ויקינגים") לתרום לה זרע. בדיוק אז היא פוגשת את האנתרופולוג הנ"ל, הנשוי לפרופסורית מהוללת ממנו (ג'וליאן מור מאמצת מבטא נורדי בהופעה קריקטורית), שאינה תומכת בשאיפותיו להפוך לסופר. מגי מעניקה לו את התמיכה החסרה והוא עוזב בשבילה את אשתו. שלוש שנים אחרי כן היא כבר לא בטוחה שהיא אוהבת אותו, אבל היא לא רוצה לעזוב ולהשאיר אותו בלי כלום, אז היא מתכננת להשיבו לזרועות גרושתו.

סרטה החמישי של רבקה מילר (בתו של ארתור מילר) זכה באמריקה לאהדת המבקרים, אבל נראה לי שבארץ יחבבו אותו פחות, משום שהאקדמאים המלאים בעצמם, שכל כך קל לנתב אותם, מתקשים לעורר עניין אמיתי בגורלם. הדמויות השלמות והסימפטיות ביותר הן דווקא חבריה של מגי – זוג נשוי בגילומם של ביל היידר ומיה רודולף – שמשמשים כמעין פרשנים של המהלכים הפסיכולוגיים.

אבל האבחנות לגבי המוזרויות של ההתנהגות האנושית אינן חדות או מקוריות במיוחד, ההומור לא קולע והסרט חולף מול העיניים בנעימות אך בלי להותיר הד רגשי.

השורה התחתונה: קומדיה פסאודו וודי אלנית על פסאודו אינטלקטואלים