הרמדאן הראשון שלי כסטודנטית
התמודדות עם צום חודש הרמדאן היא אתגר משמעותי לכל הדעות. בעבור סטודנטים מדובר באתגר משמעותי פי כמה. פאטמה עמר חמאייסי בטור אישי
צום הרמדאן הוא מדד ליכולת האדם לשלוט בעצמו. לרוב, חוקים ומנהגים מכתיבים לנו כיצד להתנהג – מנגנון "חיצוני" קובע מה מותר ומה אסור. אך מי שצם ברמדאן קובע לעצמו את הגבולות ואת החוקים להתנהגותו ואפילו למחשבותיו. בזאת נמצא אחד הלקחים החשובים של הצום, לפי הדת האסלאמית, הנוצרית והיהודית.
התרגלתי מילדותי כל שנה להתכונן לחודש הרמדאן. כשהייתי בבית הספר היסודי צמתי חצי יום. אחר כך כבר הצלחתי לצום יום שלם. בתקופה ההיא לא היו לי קשיים כמו אלו שנתקלתי בהם (אני והרבה סטודנטים נוספים) ביום רמדאן הראשון באוניברסיטה.
כשחודש הרמדאן מתקרב, כולם מתחילים לדבר על החוויות של הסטודנטים שכבר חוו את רמדאן באוניברסיטה. למרות השוני בסיפורים, כולם מדברים על הקושי של היום ראשון. חשבתי לתומי שאני אתגבר על הקשיים. כן, חששתי קצת, אך האמנתי שחודש רמדאן ייתן לי את הכוחות והסבלנות, ויהיה אורח קליל. הרי בלאו הכי כבר חצי שנה שאני אוכלת לבד במעונות, רחוק מהמשפחה, מה שישתנה רק זה הזמנים של האכילה. החודש יעבור מהר, אני יודעת.
ביום הראשון של חודש הרמדאן קמתי כרגיל להתכונן ליום ארוך של הרצאות. הלכתי בחום והגעתי לפקולטה מוקדם. לא עצרתי בקפיטריה, ולא עמדתי בתור הארוך כדי לקנות קפה. כבר פה, ביום הראשון של הרמדאן, הרגשתי את ההבדל. אני צריכה לסמוך על רצוני, את הקפה שעזר לי להתרכז בימי הלימודים אני צריכה לשכוח לחודש שלם!
בשעות הצהרים, האוכל שאכלתי לפני הצום כבר הפסיק לעזור, וכבר הרגשתי צמא ורעב. בהפסקה, חברה שהביאה עוגה שהכינה, התעקשה שאטעם אותה כי היא גאה בתוצאה, ורצתה לשמוע מה דעתי. הסברתי לה שאני בצום. היא הבינה, וביקשה שאסביר לה על מהות הצום. למרות שהייתי רעבה, ניסיתי להסביר לה את הפן הרוחני, הבריאותי, החברתי והמוסרי לצום בחודש הרמדאן.
הסברתי לה שהצום הוא חובה החלה על כל מוסלמי, ממש כמו תפילה. למעשה, הצום הוא אחד מחמשת "עמודי האסלאם" יחד עם העדות, התפילה, הצדקה והעלייה לרגל. החשיבות של חודש רמדאן בדת האסלאם מקורה בירידת הקוראן מהשמיים לידי הנביא מוחמד בחודש זה. הסברתי לה גם באסלאם מאמינים שכל החטאים יסלחו ב״לילת אל-קאדר״ – הערב הכי חשוב בחודש, שמושווה בקוראן לאלף חודשים. לכן המוסלמים מבלים את מרבית הזמן שלהם בחודש זה בתפילות ובהתקרבות לאלוהים.
בנוסף, היה לי חשוב לספר לה שלצום יש גם הרבה יתרונות בריאותיים. בצום אחוז הסוכר בדם יורד והגוף מתחיל לשרוף את השומנים. הגוף מגביר את קצב יצירת תאי הדם הלבנים, מה שמחזק את המערכת החיסונית. מבחינה חברתית, ערבי הרמדאן (בהם שוברים את הצום של אותו היום) מאחדים את בני המשפחה. עם ארוחה גדולה אחת כל יום, קרובי משפחה וחברים נוהגים להזמין אחד את השני לארוחת שבירת הצום. זה נכון שבחודש הרמדאן נמנעים חודש שלם לאכול ולשתות באור יום, אבל מה שיותר חשוב אפילו מהצום עצמו, זה שבחודש הרמאדן נמנעים מלעשות כל מעשה שפוגע באחרים. ברמדאן מרחמים על מסכנים ועל עניים. בזה למעשה נמצאת המהות של חודש הרמדאן – העיקר שלא יישאר מישהו רעב.
חזרה ליום שלי באוניברסיטה. סיימתי את ההרצאות להיום, וחזרתי לחדר שלי במעונות כדי להכין אוכל לפני ״אד׳אן אל-מגרב״ (קריאה לתפילת הערב), מועד שבירת הצום. הצלחתי להכין מנה, אבל כל מה שחשוב לי היה לשתות כוס מים. ישבתי לחכות לקול האד׳אן, אבל אז נזכרתי שאני עכשיו באזור שאין בו מסגדים ולא ישמע בו קול האד׳אן, שאני רגילה לשמוע. הרגשתי את החוסר שלו. תודה לטכנולוגיה שמאפשרת לנו לדעת מתי אפשר לאכול דרך אפליקציות שמשדרות שעות תפילה לפי מיקום.
רגעים כאלו ישר מחזירים אותי לכל הדברים הקטנים שהיו בכל רמדאן שעברתי. לכל אחד במשפחה היה תפקיד. אמי היתה מכינה אוכל, אני מכינה את השולחן (ובין לבין צופה בסדרות בטלוויזיה). אח שלי היה עוקב אחרי השעון דקה בדקה ומכריז על הזמן שנותר לארוחה ואחותי הקטנה היתה מחכה לקול המואזין. אבא היה מתעצבן כל פעם מחדש אם אחד מאתנו לא היה נוכח בשולחן בזמן. אני נזכרת כמה פעמים הוא היה קורא לי להיות מוכנה בזמן. עכשיו אני שוברת צום רחוקה מכולם, בין מחברות הלימודים. אני לא רגילה לזה – כנראה שכל חברי הסטודנטים צדקו – רמדאן באוניברסיטה זה קשה מאוד.
כדי להתגבר על הקשיים, החלטנו ליצור אווירת רמדאן במעונות. עם יציאת היום, אחד מאתנו קורא לתפילה (אד׳אן), דבר שקצת ממלא את החוסר שמרגשים בו. אנחנו נפגשים כולנו סביב שולחן אחד. כל אחד והמנה שהספיק להכין, לפי כמה הזמן שנותר לו אחרי הלימודים. מי שלא הספיק פשוט מצטרף לשולחן, כי בחודש הרמדאן אף אחד לא צריך לחוות קושי עם אוכל, או להרגיש פושע אם לא הכין אוכל.
אחרי שבירת הצום, אנחנו מתאספים בחדר התפילה שבמעונות – מה שמקל עלינו לקיים את מצוות הדת, בעת שאנחנו רחוקים מכל מסגד.
בנוגע ללימודים עצמם, אין דרך לא להיתקל בקשיים. הדרך היחידה לעבור את חודש הרמדאן בשלום היא למצוא את האיזון הנכון בין הצום והלימודים. זה קשה. לצערי, ישנן כאלו שלא מצליחים להתמודד עם להעביר את הזמן בין הספרים על קיבה ריקה. חלק שכנעו את עצמם שהצום מיותר, כי הם לא נמצאים בתוך חברה מוסלמית, וחלק מקבלים אישור מהמופתי כדי לא לצום בימי הלימודים.
אני מקווה שהאוניברסיטה תתייחס יותר לנושא הזה. למשל, הרבה הרצאות מסתיימות מאוחר, וחופפות את זמן שבירת הצום. מצד אחד, הסטודנט המוסלמי צריך לשבור את הצום, אבל מצד שני הוא לא רוצה להפסיד את ההרצאה.
רמדאן השנה הזאת היה שונה. הוא יצר קירבה בין כל הסטודנטים סביב שולחן אחד. הוא הזמין את כולם להתפלל ביחד. קבוצה אחת אפילו לקחה על עצמה לארגן אוטובוס לתפילה במסגד אל-אקסא בירושלים. חודש הרמדאן פשוט יצר אווירה שאי אפשר לתאר במילים. כולם מברכים ואומרים ״רמדאן כרים״. בשעות היום כולם שואלים מה יאכלו הלילה, או באיזה מסעדה ישברו את הצום. מאיפה אפשר לקנות כנאפה וקדאייף? איך לשתף פעולה ביחד כדי להפחית את רגשות הבדידות והגעגועים, ואת הקשיים בלחיות בעיר חילונית, שלא תמיד לוקחת מספיק את הצד הדתי בכלל, והמוסלמי בפרט, בחשבון.
רמדאן השנה הזאת, שינה את כל הרגלי.