הרשימה השחורה: היצירות שכתבי Time out היו מעיפים מהקאנון התרבותי

"הבורגנים" // שי רינגל

"הבורגנים" הייתה פעם גולת הכותרת של הסדרות הישראליות. אסף צִפּוֹר, אחרי סיבוב ניצחון מסיבי עם "החמישיה הקאמרית", איחד את כל שחקני הסדרה לשוב ולנתח את הישראליות. הישראליות הזאת הייתה תל אביבית, שמאלנית ושמרנית. "הבורגנים" התמקדה בהתבכיינות של הדמויות על כמה רע להן, ואף שהטלוויזיה הישראלית מתחמקת כיום מעיסוק באותם בורגנים, ההתבכיינות שלהם נותרה מהדהדת בהרבה יותר מדי סדרות שנעשות כאן היום.

"כלבי אשמורת" // חולית בלאו

הסיבות שבזכותן נחשב סרט הביכורים של קוונטין טרנטינו לאחד האהובים וגם ליוצא דופן בגוף היצירה שלו הן בדיוק הסיבות שבגללן קל לשנוא אותו: וייב של הצגת פרינג', אלימות לא כיפית ועודף טקסטים שמנסים להיות מתוחכמים ואינטרטקסטואליים, אבל בעצם סתם חופרים. כל אלה הופכים את הגרסה הפחות מוצלחת של "חברים בכל מיני צבעים" לאחת היצירות החלשות של טרנטינו.

"זכרון דברים" // גיא פרחי

"הספר הטוב ביותר שנכתב מאז קום המדינה", קבע פרויקט שפורסם בעיתון "מעריב". אך בפועל הקריאה ב"זכרון דברים" היא עינוי מניפולטיבי, מאחר שכל משפט מתארך עד לגבול סבלנותו של הקורא, ואז, כשמתעוררת בלבו תקווה לבואה של נקודה, מתגלה במקומה פסיק נוסף, ובעקבותיו תיאור ממושך של דמות שלא דומה לשום דבר תל אביבי שאתם מכירים, ובמקרה הטוב תזכיר לכם את דודה חיה מנהריה.

זכרון דברים מאת יעקב שבתאי. כל משפט מתארך עד לגבול סבלנותו של הקורא

ג'יימס בונד // נעמה רק

כמו במשחק קופסה יקר במיוחד, בכל סרט בסדרה האינסופית הזו נשלפים מהקופה כמה לוקיישנים מרהיבים, בחורה יפה או שתיים וגדג'ט. מסלול המשחק לא ממש משתנה – מאבק מוגזם ברשע עוד יותר מוגזם, עלילה מופרכת, אונס מסוגנן. לפעמים זה מצליח, רוב הזמן זה מטומטם להחריד או משעמם ורציני מדי. לפעמים גם וגם.

ג'יימס בונד. רוב הזמן זה מטומטם להחריד או משעמם ורציני מדי

"מד מן" // מיכל ישראלי

את "מד מן" פסלתי מהרגע הראשון, מתוך תחושת בטן שחוץ מתלבושות וסט מעוצב לעילא אין בה הרבה. אחרי שיותר מדי חברים מביני דבר דחקו בי לתת לה צ'אנס, נשברתי. כעת, אחרי צפייה בסדרה כולה, קל לי יותר לומר – "מד מן" היא סדרה שמעמידה פנים שהיא עמוקה, מורכבת ומעוררת מחשבה, בעוד במציאות היא שטחית ומפחדת להתמודד עם נושאים קשים באמת.

"פריקים וגיקים" // מתן שרון

כן, אז יצאו משם כמה מהיוצרים המעניינים ביותר בהוליווד – ג'אד אפטאו, סת' רוגן, ג'יימס פרנקו, הבמאי פול פייג' ועוד המון שמות שהפכו את הקומדיה האמריקאית על פיה – אבל סדרת בית הספר של ראשית דרכם הייתה בסך הכל אדפטציה גנרית של כל סדרת תיכון אמריקאית. נוסטלגיה לעוסה, מסרים שמרניים וחלוקה בנאלית לחבורות תיכון. כבר עדיף לצפות ב"מעודדות צמודות".

"אוז" // שי רינגל

הרבה אוהבים להזכיר את "אוז" כחלק מהותי מהשינוי שעברה הטלוויזיה בשנות ה־90 בדרך אל תור הזהב שבו היא נמצאת היום. "אוז" גם אחראית לעלייתה של HBO – הרשת שפעם שלטה בכל מה שנחשב לטלוויזיה חתרנית ושונה – על המפה. אבל "אוז" עצמה היא סדרה כמעט בלתי נסבלת. ראיית העולם שלה ילדותית ושערורייתית ובכל פעם שמתעורר בה ספק תסריטאי היא נסמכת על סקס ואלימות.

"אוז". נסמכת על סקס ואלימות

"לואי" // גיא פרחי

בפי חבריי הוא נחשב ל"גאון", "פילוסוף" או "נביא", מה שחייב אותי לתת לו צ'אנס. "אתה לא מבין, אתה לא אמור לצחוק מזה!", הם אמרו לי לאחר הפרק הראשון. "תראה, זה לא משהו שתופס אותך ישר", הם טענו כשסיימתי עונה שלמה. אין צורך בעוד גבר אמריקאי נוירוטי ולבן שמסתבך בבעיות העולם הראשון שלו. בשביל זה יש את וודי אלן, ואלוהים יודע שאנחנו לא זקוקים לאחד נוסף.

ג'יי זי // חולית בלאו

בניגוד לראפרים אחרים, ההתעקשות של ג'יי זי להמשיך להיאחז בפוזת "הייתי פעם פושע אז לנצח יהיה לי סטריט קרד" הפכה עלובה ולא אמינה בערך כשהוא הפך ליזם מלוקק ששווה חצי מיליארד דולר. בפועל כל מה שיש לו זה פלואו גריאטרי, קול מציק והפקות סבירות שלרוב הוא אפילו לא לוקח בהן חלק. שישאיר את המוזיקה לאשתו.

ג'י זיי. יזם מלוקק

"ביג ליבובסקי" // אורי זר אביב

חברים יקרים, זכרו אותי על כל הדברים הטובים ותמחלו לי על כך שמעולם לא ציטטתי משפטים מ"ביג ליבובסקי" ושהדוּד לא היה עבורי דמות לחיקוי. זה סרט שהוא לא הרבה יותר מבסדר. כן, יש בו מנות גדושות של קוליות אבל שום דבר מעבר. שלוש פעמים נדרשו לי כדי שאצליח לצפות בו עד הסוף. באף אחת מהן לא צחקתי ממש.

ביג ליבוסקי. מנות גדושות של קוליות אבל שום דבר מעבר

"חמים וטעים" // נעמה רק

הקומדיה הקלאסית של בילי ויילדר היא אחד הסרטים האהובים על אימא שלי, כך שבגיל חד ספרתי עובדות החיים היו: 1. השמש זורחת במזרח. 2. "חמים וטעים" הוא סרט מצחיק. לאכזבתי, צפייה בוגרת גילתה שההומור בו דלוח ודודתי, מה גם שלפחות שתיים מהדמויות (היוש, מרילין מונרו) הן מעצבנות יותר מאשר מקסימות. אל תעבירו לי שיחות, אני צופה ב"הדירה" בפעם ה־900.

"חמים וטעים". הומור דלוח ודודתי

"פני צלקת" // יעל שוב

סרט הפשע הנערץ (על ראפרים שחורים ועל סטודנטים לקולנוע) הוא צעקני ושטוח, שמכוון להיות טרגדיה אופראית אבל יוצא סתם חיקוי גס של המקור מ־1932. השילוב של תסריט של אוליבר סטון, בימוי של בריאן דה פלמה והופעה של אל פאצ'ינו בדמות ריקה וחסרת מודעות התגלה כהרסני – כל השלושה נוטים לג'סטות מוגזמות שנועדו לפצות על אמירות דלות.

"פני צלקת". צעקני ושטוח

אסי דיין // יעל שוב

לאסי דיין יש בארץ מעמד של משורר החצר של מלך מודח. לטעמי, רוב סרטיו הם לא יותר ממערכונים דלוחים ונטולי קולנוע, שאפילו אם הם יוצאים מרעיון מוצלח הם נמשכים הרבה אחרי שהרעיון מיצה את עצמו. הצבר האולטימטיבי הפך לישראלי מאוכזב, מוזנח, אכול מבפנים ומלא מררה, וזה צבע את סרטיו בגוון עכור של מיצי קיבה אך לא העניק להם עומק.

"מה מעיק על פורטנוי?" // עמרי רוזן

הרומן הזה – שהזניק את הקריירה של פיליפ רות בזכות גישה כנה, בוטה והומוריסטית למין ומיניות (כך בביקורות) – כיבה את העניין שלי באותה הקריירה. הדבר הכי קרוב להומור שהיה לו להציע זה שעשוע עצמי בלתי פוסק.

"נהג מונית" // עמרי רוזן

הסרט הכי אובר־רייטד של הבמאי הכי אובר־רייטד עם השחקן הכי אובר־רייטד. דה נירו, הידוע גם כ"אל פצ'ינו הגרוע", עושה שם את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב בשנות ה־70: להעמיד פנים שהוא עמוק. לפחות אפשר להתנחם בתפקיד מדהים של ג'ודי פוסטר.

הסמית'ס // עמרי רוזן

לסמית'ס היו כל המרכיבים הנחוצים ללהקה מצוינת, אגדית ממש: נגינה שהיא גם חדשנית וגם מהוקצעת, סאונד טרי וסולן שהפך לקול של דור, גם בהגשה שלו וגם במילים. כאן בדיוק הבעיה – המילים: מתבכיינות, משעממות, בנאליות ומוגשות עם אינסוף פתוס ודרמה. מוריסי הוא אולי מוזיקאי מוכשר, אבל הוא כלוא בתודעה של ילד אימו.

ניק דרייק // אורי זר אביב

"איזה שעמום / בשביל מה בכלל אתה קם", שר אסף אמדורסקי. בדמיוני הוא פונה לניק דרייק, שנמצא בוקר אחד מת במיטתו. אצל דרייק, יוצר פולק מוערך ודיכאוני, הדבר המעניין היחיד הוא עטיפת האלבום "פינק מון", עד כדי כך שגם אני עלול לצנוח לשינה ארוכה להחריד למשמע שיריו. שינוח על משכבו בשלום.

מאוס // עמית קלינג

הבעיה הגדולה של "מאוס" אינה ממש אשמתו של היוצר, ארט שפיגלמן, אלא יותר אשמת החברה. המעמד האיקוני של "מאוס" בתור "ספר הקומיקס שכולם חייבים לקרוא" נשען הרבה יותר על העיסוק שלו בשואה ולא באיכות שלו, כי בשביל שייקחו ספר עם ציורים ברצינות הוא חייב לעסוק בנושא "הכי חשוב שיש בנמצא". חייבים להודות שיש בזה משהו מתסכל.

"מאוס". נשען על העיסוק שלו בשואה ולא באיכות שלו

המכשפות // עמית קלינג

מאוד לא נעים ללכלך על להקה שהקריירה שלה הסתיימה בטרגדיה אמיתית, אבל למרות זאת צריך לומר את האמת: השירים של ענבל פרלמוטר ושות' תמיד היו לא קוהרנטיים, לא סוחפים ולא מעניינים. המורשת שלהן אמנם עשתה טוב כאשר לבטח גרמה לכמה וכמה תיכוניסטיות להרים גיטרה, אבל גם שלחה להקות רבות לתהומות של קיטש פסאודו־גותי שהיה צריך להיעלם מהמפה עוד ב־89'.

המכשפות – "עד העונג הבא". שירים לא קוהרנטיים, לא סוחפים ולא מעניינים