מה הראש: ציפי ברנד חושבת שמגיע לכם מהעירייה יותר. הרבה יותר
הבחירות לראשות העיר מתקרבות, ואנחנו מציגים לששת המועמדים סדרת שאלונים זהים על ענייני העיר, התרבות והחיים עצמם. ציפי ברנד, סגנית ראש העיר לשעבר, הולכת על הראש של חולדאי ומגלה מה הכי תל אביבי בעיניה, איפה בעיר היא אוהבת לבלות ומה חסר לה כאן // שאלון "טיים אאוט" לראשות העיר. חלק ראשון
המירוץ לראשות עיריית תל אביב-יפו מתחמם לאיטו, ובמהלך החודשים הנותרים נארח את המועמדים לראשות העיר – שישה בסך הכל כרגע – לסדרה של שאלונים זהים בתחומי התרבות, העירוניות, המדיניות והחזון שהם שואפים להציג למצביעים בכרך הגדול. השאלון הראשון שאיתו אנחנו יוצאים לדרך עוסק ביחסם של המועמדים לתל אביביות עצמה: מה הם אוהבים פה ומה פחות, איפה הם מבלים, מה חסר להם בעיר וכמובן, מה הכי תל אביבי בעיניהם. המועמדת ציפי ברנד הייתה סגנית ראש העיר ועכשיו היא הולכת על הראש. זאת תל אביב שלה.
מהו הדבר שאת הכי רוצה לשנות בתל אביב?
"נכנסתי לפוליטיקה לפני כעשור, אחרי שהפכתי לאמא וגיליתי כמה קשה לצלוח את המדרכות הצרות והחסומות שלנו, שלא לדבר על הצל שהולך ונעלם עם העצים. יצאתי למאבק "גן זה לא מחסן" כדי לשפר את מספר אנשי הצוות ביחס למספר הילדים, מגמה שהתרחבה גם ברמה ארצית. לצערי, בשני התחומים ולא רק באלה, העיר שלנו חווה רגרסיה קשה בשנים האחרונות: חופש התנועה נגזל מהולכי הרגל ושנים אחרי שהובלתי להקמת האגף לגיל הרך ולהבטחת הטבות למשפחות וצעירים במסגרת דיגיתל, הציבור החשוב הזה – הדור הבא של התל אביבים נאלץ לחפש לעצמו בית בערים שכנות. העירייה לא מצליחה להבטיח סייעות וגננות בהיקף הדרוש, לא מצליחה להקל על יוקר המחייה למשפחות הכבד גם כך בעיר ולא פחות חמור – לא מצליחה להבטיח דיור בר השגה ושכירות הוגנת. עיר שלא יודעת להבטיח קורת גג, חופש תנועה וחינוך טוב לתושביה ותושבותיה – אין לה עתיד. אלה בדיוק הדברים שבכוונתי לשנות: סדרי העדיפויות שדומה שנשכחו אחרי שחולדאי נשא עיניו למושב בכנסת והודה שהוא עם הסיפור של תל אביב סיים. העיר הזאת כאילו נשכחה על טייס אוטומטי, ומגיע לה הרבה יותר!".
מהו הדבר שאסור לשנות בתל אביב?
"למי שנולדה וגדלה בתל-אביב, חוף הים הוא ערך קדוש כמעט. לנו, התל-אביבים, אנשים שחיים בקופסאות בטון קטנות, עם מעט מאוד ירוק בעיניים ועם המון זיהום אוויר, צפיפות ורעש, יש מפלט אחד מהמולת העיר: הים. הים הזה לא שייך לאף אחד. הוא פלא טבע שזכינו לחיות לצדו, לנשום את האוויר הפתוח שבקרבתו, ליהנות מהבריזה שנושבת סביבו ולהצטנן בימי הקיץ הלוהטים במימיו הקרירים. לאף אחד – גם לא לראש עירייה כמעט כל-יכול – אין זכות לנכס אותו ולסחור בו. הוא לא שייך לאיש, ואם כבר מתעקשים לשייך אותו, הרי שבעליו אמור להיות הציבור הרחב. המחשבה שעירייה או מדינה או קבוצת לחץ כלכלית כזו או אחרת, יכולים להתייחס לנכסי ציבור כאל 'שטחי הפקר' שאפשר להעביר מיד ליד מתחת לשולחן לא מתקבלת על הדעת, לפחות לא על דעתי, וכנציגת ציבור שהתחייבה לשרת את הכלל, לא הייתה לי זכות, בעיני עצמי, לתת לדבר הנוראי הזה לקרות. בהתאם אחד המאבקים שאני הכי גאה בהם היה על כיכר אתרים, נגד מכירת החניון ליזמים ללא מכרז ונגד הפקעת רצועת החוף של כולנו לטובת אותם יזמים שתכננו מגדלים. הגענו עם המאבק הזה עד לביהמ"ש והובלנו לשינויים – כדי להגן על זכויות הציבור בחוף ובים".
מה הכי תל אביבי בעיניך?
"תל אביב-יפו, כשמה כן היא: החיבור בין הקצוות המגוונים, של אנשים ומקומות, של תרבויות ועסקים וכמובן של הוויה פוליטית בועטת לצד אפשרויות בילוי קסומות בכל שעה של היום והלילה, שמביאות אלינו תושבים מהארץ ותיירים מכל העולם. אחד מתחומי אחריותי כסגנית ראש העירייה, היה 'עיר עולם ותיירות' בתל אביב-יפו. זהו לא רק שמה של המינהלת שמטפלת בנושא החשוב הזה, זו תפיסת עולם שמתממשת לנגד עיניינו. הקוסמופוליטיות של העיר, הגיוון האנושי והתרבותי, לצד הנופים המרהיבים השלובים באבני דרך היסטוריות – שמו אותנו על המפה העולמית. אני אוהבת להסתובב בשוק ביפו ולשמוע מסביבי דוברי שפות שונות, לצד עברית וערבית, נהנית לצאת לצעידה לאורך הים ולפגוש תיירים מרחבי העולם לצד ישראלים שבאים אלינו לבלות והכי אני שמחה – לפגוש את המשפחות הצעירות לצד סבים וסבתות עם הנכדים המשחקים בכיכר התרבות, ליד תיאטרון הבימה".
מהו הזיכרון הראשון שלך מתל אביב?
"כמי שנולדה וגדלה בתל-אביב, הים הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. המרחב האינסופי של המים הכחולים, שמתמזגים הכחול של השמים; החול הרך והצהוב, שצורב בקיץ את כפות הרגליים החשופות; החופים שמלאים באינספור אנשים יפים – רצים ומדוושים על הטיילת, משחקים בחול עם ילדים, מתעמלים, שוחים, גולשים… כל אלה הם תבנית נוף מולדתי. עד היום, בריכת גורדון על הטיילת שלנו, היא חלק משגרת היומיום שלי, מקום למפגש חברתי, למחשבה עם עצמי בזמן השחייה השבועית וכמובן לבילוי עם המשפחה שלי.
אחד הזכרונות החזקים שלי מהילדות בתל אביב, הוא מאותו יום שבו שאלתי את סבתא גיטה שלי, במלתחות של ברכת גורדון, סמל הבורגנות התל אביבית, מדוע היא מדברת כל כך חלש בנוכחות זרים. תשובתה הדהימה אותי. היא רכנה לעברי ואמרה לי בלחש, שהיא מתביישת במבטא שלה. זה היה שוק. סבתא גיטה, האשה החכמה, היפה, האצילית, פורצת הדרך – אשה שהערצתי כילדה ושאני מעריצה את זכרה עד היום – מתביישת במבטא שלה, שמסגיר את מוצאה ומאיפה היא באה. הילדה שהייתי גדלה מאז, והיום אני יודעת, שהבושה הזו לא נולדה בטריפולי. היא הייתה תוצר של המפגש עם החברה הישראלית של השנים ההן.
למרות שהדינמיקה החברתית שצרבה בסבתא שלי את הבושה הזו השתנתה מאד בינתיים, אני יודעת, שעבור רבים, הכאב והתסכול מהימים ההם עדיין מאוד נוכח בנפשם. זאת עובדה. את התשובה האולטימטיבית לכך, מספקת תל אביב-יפו הפלורליסטית. כמוה, גם אני – גם וגם. גם אשכנזיה מצד אבי וגם ספרדיה טריפוליטאית מצד אימי. גם מקיימת אורח חיים חילוני ליברלי, וגם מעבירה לילדיי מסורות יהודיות שקיבלתי בבית הוריי. גם אימא עובדת עם קריירה תובענית, וגם מעמידה סירים עם תבשילים שממלאים את המטבח בריח המטבח של סבתא. אני אוהבת להיות גם וגם. אני לא רוצה לבחור בין החלקים השונים שמרכיבים את הזהות שלי. אני רוצה לחיות במדינה, שמחבקת את הגם וגם שלי, ושל כל האנשים שחיים בה וגאה לחיות בעיר כזאת!".
איזו שכונה את.ה הכי אוהב.ת בתל אביב ומדוע?
אני קשורה מאוד למקום בו גדלתי ובו אני מגדלת את ילדיי, שכונת דובנוב במרכז תל אביב. הייתי ילדה טובה תל-אביב. תלמידה חרוצה בבית ספר היובל, אליו הגיעו ילדים משכונת מונטיפיורי ומרחוב גורדון, בפאתי הים. משם המשכתי במסלול המצופה: תיכון עירוני א, ריכוז שבט בצופים, מועצת תלמידים, חברים, ים, בריכת גורדון… ילדות תל-אביבית של שנות השבעים והשמונים. רצה הגורל וזו הסביבה פחות או יותר שבה אני מגדלת את ארבעת ילדיי היום, אוהבת מאוד לחרוש את העיר בהליכה לאורכה ולרוחבה ומכירה כל פינה בה. מכאן גם החשיבות שאני מייחסת להליכתיות ולחופש התנועה, להפיכת הפירמידה כך שהולכי הרגל יקבלו את מקומם הראוי בראש ולא חלילה תחת הגלגלים.
אני אמנם תל-אביבית מאז ומעולם, אבל רק כשהפכתי לאימא הבנתי מה המשמעות של היותי תושבת העיר. כשהפכתי לאמא, הלכלוך בגינות הציבוריות הפך למשהו שאי אפשר לצקצק עליו ולהמשיך הלאה. עכשיו זה היה משהו שמפריע לי לתת לילדים שלי לשחק באוויר הפתוח. פתאום העובדה שהמדרכות חסומות בפחי אשפה שלא פונו היא כבר לא סתם ניג'וס שמסרבל לי את הדרך לאוטו, אלא משהו שמונע ממני ללכת לסופר חמושה בעגלת תאומים. פתאום אני צריכה לרשום את הילדים למוסדות חינוך, ומשבצים אותם בגנים שמרוחקים כמה קילומטרים מהבית, מה שאומר שאין סיכוי בעולם שאצליח לפזר אותם במסגרות לפני השעה שבה אני צריכה לצאת לעבוד. האמהות ובאזור הזה דווקא, אילצה אותי להחליף את הניסיון לשנות סדרי עולם דרך העשייה הדוקומנטרית בכניסה למערכת הפוליטית העירונית – כדי לשנות מבפנים".
מהו הפרויקט העירוני (בביצוע העירייה) האהוב עלייך?
"אני שמחה על המשך ההתפתחות של האגף לגיל הרך בעירייה, שאת הקמתו דרשתי בהסכם הקואליציוני כשנכנסתי למועצת העיר לפני שנים. המשמעות היא שהעירייה לוקחת אחריות גם על גילי אפס עד שלוש. החזון שלי לאגף היה מיפוי של כל מוסדות החינוך לגילאים הללו שפועלים בעיר, והכנסתם תחת מטריה של רשת עירונית מפוקחת עם סטנדרטים מוגדרים ומדידים, ולקיחת אחריות עירונית על השמירה עליהם. הובלתי להפחתה של שכר הדירה המשולם על ידי גנים הפועלים בנכסים עירוניים, ניצלנו מבנים עירוניים פנויים שהוסבו ומוסבים גם היום לגני ילדים בקצב של עשרות כיתות מדי שנה. החזון הזה כבר הפך למציאות בעשות גנים פרטיים במבנים עירוניים, ואני מאמינה כי אפשר להרחיבו בעתיד עד לכיסוי של 60% לפחות מהגנים לגילי 3-0".
מהו מוסד התרבות האהוב עליך בתל אביב?
"אני צרכנית כבדה של תרבות ואוהבת לגוון וליהנות מההיצע האדיר של העיר בתחום התרבות, אבל אם בכל זאת, אני צריכה לציין מוסד תרבות אחד הקרוב לליבי – זה יהיה הסינמטק. אני מבקרת קבועה בקולנוע, במיוחד דוקומנטרי, ושמחה תמיד לקחת חלק בפסטיבל דוק-אביב, תחילה כיוצרת ובשנים האחרונות מתוקף שליחותי הציבורית-עירונית. אין כמו העולם הדוקומנטרי, כדי להוכיח שלסיפור טוב שמסופר היטב יש כוח לשנות את העולם – לא פחות, כך למדתי מניסיוני במסע האישי המקצועי שלי. כמי שבאה מתחום העיתונות והעשייה הדוקומנטרית, הורגלתי להיאבק על האמת שלי, ואני מוכנה לשלם על כך מחיר כשצריך (תשאלו את חולדאי). כך קרה כשנאבקתי להוציא מהעיר את מועדוני החשפנות, בהם הפוסיקט הידוע לשמצה למרות הלחצים שהופעלו, או בניסיון להפקיע את כיכר אתרים ואת החוף שלנו לטובת יזמים פרטיים".
איפה את אוהב לבלות בתל אביב?
"יש הרבה מקומות שאני אוהבת לבלות בהם בתל אביב, אבל שוק הפשפשים ביפו הוא ללא ספק המקום האהוב עליי במיוחד היום. ישן וחדש, מזרח ומערב, הכל מתחבר ביפו. הכניסה של מקומות בילוי טרנדיים וחנויות מעצבי אופנה לצד ליבת השוק האוטנטית, בעיניי זו התשובה הכי תל אביבית למעורב ירושלמי – ולא רק בטעמים כמובן. אני אוהבת לגלות מציאות בשוק, לשבת לקפה וליהנות ממוזיקה טורקית – כמו קפיצה קטנה לחו"ל, בלי לצאת מהעיר. תמיד שומעים בליל שפות מסביב, ריחות שונים מתערבלים זה בזה, אי אפשר להישאר אדישים לאופי החזק והמיוחד של יפו. בלי ספק, זה המקום הראשון שאני מביאה אליו את האורחים שלי מחו"ל או מחוץ לעיר".
מה חסר לך אישית בתל אביב?
"בשנים האחרונות, הניהול של תל-אביב-יפו מתמקד בתשתיות, בפיתוח דורסני ובנדל"ן, ולא באמת נלקחים בחשבון תמהיל התושבים או הצרכים והרצונות של האנשים החיים בעיר שאותם העירייה מחויבת לשרת. החוויה העירונית של תושבי העיר – הרחובות אליהם הם יוצאים מבתיהם, מידת הביטחון שהם חשים כשהם נעים ממקום למקום, השירותים הזמינים להם בסביבת המגורים שלהם, המפגשים שהם מקיימים במרחב הציבורי – נדחקה במורד סולם העדיפויות, וההרכב האנושי בעיר מושפע באופן לא מתוכנן מתנופת הבניה והתשתיות (שאינן שוות לכל נפש, בלשון המעטה).
אל קופת העירייה זורמים משאבים אדירים, קו הרקיע מתמלא בגורדי שחקים, המנופים והדחפורים בכל פינה מבשרים על עבודות בלתי פוסקות – אבל מי שהעבודות הללו אמורות לשרת אותם נשכחו בצד הדרך. המשימה העיקרית שלקחתי על עצמי כשהחלטתי להתמודד על ראשות העיר היא החזרת התושבים למרכז העשייה העירונית בתל-אביב-יפו והחזרת הרחוב העירוני לייעודו המקורי – המקום שבו מתרחשים חיי העיר, ולא עורק תחבורה שהתושבים ובעלי העסקים הם שחקני משנה בו. לשם כך, ניסחתי חזון, שנשען על שלושה עוגנים מרכזיים: העיר היא סך כל תושביה, הרחוב הוא מרכז החיים האורבניים, תל-אביב היא מובילת המאבק לביזור סמכויות מהממשלה לשלטון המקומי".
מהי עמדתך לגבי מחאת קפלן?
"תל-אביב יפו היא מגדלור של ערכים אוניברסליים שמאיר את הארץ כולה. הימים האלה מדגישים עד כמה חשוב וחיוני התפקיד הזה. לא במקרה הלב של המחאה האזרחית הארצית למען הדמוקרטיה הוא ההפגנות השבועיות הקבועות בקפלן. מי שעושה את העיר הזאת לליברלית, דמוקרטית, מחברת ומכילה, הם התושבות והתושבים שלה, יחסי הגומלין הללו בין הציבור התל אביבי לאופיה של העיר, תלויים בקיומו של תמהיל אנושי מגוון, במגוון של קהילות ופרטים, שבוחרים לחיות ביחד, וכמובן במרחב ציבורי, שמשדר פתיחות ופלורליזם. לכן, חשוב לשמור על מקום בעיר הזאת לכל גווני האוכלוסיה בכל הגילים, דבר שהולך ונעשה קשה בשנים האחרונות.
דמוקרטיה מתחילים מהבית, כך הקפדתי לציין גם בשלט המחאה שהצבתי בקפלן בעיצומה של המחאה ופתח את הקמפיין שלי. אני מאמינה שאת השינוי עלינו להתחיל בבית בעיריית תל אביב-יפו, בהבטחת מענה וייצוג הולם בכל תפקיד, תוך תיקון היעדר השיוויון המגדרי. בנוסף, אי אפשר לדבר על מגדלור ליברלי ועל מנהיגות, מבלי שנוביל ביחד עם ראשי הרשויות האחרים לעצמאות אמיתית. ראשת עיריית תל אביב-יפו חייבת דין וחשבון לתושבי העיר ואותם היא מייצגת, זה לא יכול להיות מושג אם היא תישאר רק זרוע ביצועית של הממשלה – כפי שהדבר נעשה עד היום".