כך תראה הנסיעה שלכם כשיושבתו תחנות הרכבת

קו הרכבת לנתב"ג הוא אחד הדברים היעילים והמפתיעים ביותר שנולדו במדינת ישראל, בצד כיפת ברזל ומצה רטובה עם שוקולד השחר. ראשית, אין עוררין על כך שנחמד יותר לפתוח במסע בתחנת רכבת המסמנת את פירות הקדמה של המהפכה התעשייתית, מאשר בתחנה המרכזית החדשה, שרק התעייה במסדרונותיה הפתלתלים מדמה מסע מחריד בטירות הגותיות של העת החדשה המוקדמת. תמוהה עוד יותר העובדה שבתחנה המרכזית יש חלל ייעודי המוקצה לשירותים – שהכניסה אליו עולה, רחמנא ליצלן, שקל אחד – בשעה שכל המבנה למעשה מסריח משתן ומשמש כמתחם שירותים ענקי לגברים שאינם נרתעים מלנער את איברם בפומבי. כך או כך השתנתי כחוק, שטפתי את ידיי במה שנראה כמו כדור ליחה שעובד הניקיון הטמין במכל הסבון במחאה על תנאי העסקתו, ועליתי על קו 475 של חברת קווים (ה־RC קולה של חברות האוטובוסים, הממתגת את עצמה רק ביחס למתחרות הגדולות אגד ודן).

בתוך 20 דקות – הזמן המשוער שבו רכבת מתחנת ארלוזורוב אמורה להיכנס בשערי נמל התעופה – עוד הסתובבנו בפאתי שכונת יד אליהו. הידעתם שיש בתל אביב שטח חקלאי הקרוי בשם הבוטה "חוות הזרע"? ורחוב בשם העלום "הגיבור האלמוני"? ושבלב יהוד יש פאב בשם אנדמן, שאת פולחני המין הדיוניסיים הנערכים בו מדי לילה אפשר רק להעלות בדמיון? לאחר כשעה של תגליות מסוג זה ירדתי בצומת אל על וממנו נדרשתי לקחת עוד קו של אגד (5א) כדי להגיע לטרמינל 3. בסך הכל ביליתי שעה ו־40 דקות בדרכים (לרבות הנסיעה בקו 4 ממרכז העיר לתחנה המרכזית) רק כדי לצלם סלפי עצוב ברחבת ההמראות של נמל התעופה ולחזור על צעדיי.

את הדרך חזרה עשיתי, מן הסתם, ברכבת. גם שם המצב לא אידיאלי. האבא הקמצן מהפרסומות מתרווח בפינה בת ארבעה מושבים ומחליק באייפד את חדשות היום, ואילו אתם תידרשו להצטופף לצד תיירים צרפתים המכשילים את רגליכם במזוודות הטרולי המונחות במעברים במחווה קולוניאליסטית מתריסה. בניגוד לסלוגן לא תיהנו מהדרך, אבל לפחות לא תידרשו לסבול יותר מ־20 דקות. ירדתי בתחנת ארלוזורוב, עליתי על קו 18 למרכז העיר ונשבעתי שבפעם הבאה אני לוקח מונית.

אם חשקתם בביקור חטוף ברחובות עדיף שתעשו זאת בלילה, ולא רק כי אין כל טעם לבקר שם אלמלא מדובר בדאחקת שיכורים שיצאה מכלל שליטה. קו הלילה 273 מגיע מרדינג, דרך מוקדי הבילוי ברחוב קינג ג'ורג' ואלנבי ועד למכון ויצמן, בזמן שלא עולה על שעה. בשעות היום, אם נקודת המוצא שלכם היא אלנבי־בלפור, אין מנוס מלהגיע לתחנה המרכזית ולעלות על קו 201 לרחובות או קו 301 לאשקלון, מה שיגיע קודם. במקרה שלי יצא קו 201 ראשון, בדיוק בזמן כדי שאצליח להתחמק בפעם השלישית השנה ממקבץ הנדבות עם ההרחבה באוזניים שמשום מה עדיין חוסך כסף לאוטובוס חזור לנתניה.

אין כל סיבה לחשוב שביקורת אוטובוסים נחותה מביקורת מסעדות, ולפיכך הרשו לי לשחרר בשלב זה הערה פלצנית: האוטובוס שהגיע לתחנה לא היה ראוי לנסיעות בין עירוניות. מדובר היה באוטובוס עירוני שנרכש על ידי אגד מדן עם מספר מושבים מוגבל ומזגן מקרטע; בקיצור, כלי רכב באיכות ירודה שאינו תואם את הרגלי הנסיעה העונתיים. מאחר שאוטובוסים עירוניים נוטים לקפץ ולזמזם בתדירות גבוהה למדי, לא יכולתי לקרוא את הספר שתחבתי בתיק מבעוד מועד. נאלצתי להביט מבעד לחלון על הנופים החיוורים של חולון, אזור, נס ציונה וראשון לציון (האוטובוס עבר בכולן), רק כדי ללמוד להעריך את השיכונים האפרוריים של רמת גן.

ירדתי בתחנת מכון ויצמן כשעה לאחר שעליתי על האוטובוס בתחנה המרכזית ושמתי פעמיי לכיוון תחנת הרכבת הממוקמת במרחק הליכה מהמכון. קו הרכבת רחובות־תל אביב מהיר כשלעצמו, אך זמני ההמתנה לרכבת צפונית עשויים להיות בעייתיים. כ־20 דקות שרפתי במזנון של תחנת רחובות בניסיון לאמוד את יעילות המיזם לעידוד תרבות הקריאה ברכבת ישראל. בספרייה שהועמדה בתחנה לרשות הנוסעים שכבו שלושה ספרים: "למעלה מן הזמן" על משנתו של רבי נחמן מברסלב, "באומר ובשיח" (לקט ספרותי לבית הספר היסודי) ו"אבנים בחומה", ביוגרפיה של רפאל חיים הכהן, חלוץ יהודי פרס בישראל. במובנים רבים השומה האימתנית של שותפתי לקרון הייתה מעניינת יותר משלושתם גם יחד. הנסיעה עצמה לא הייתה ארוכה (15 דקות), ובסבידור מרכז מיהרתי לעלות על קו 18 בדרכי לחוף מבטחים.

עד שיושלמו העבודות על הרכבת הקלה, רמת החייל תישאר בבחינת מובלעת תל אביבית נצורה; אי שנכבש מאיתנו על ידי צבא של סמנכ"לי פיתוח בתולים המכורים למשחקי פלייסטיישן, גרסת הביזארו של צבא האנסוליד מ"משחקי הכס". לפיכך ההגעה ממרכז העיר מסורבלת ומצריכה סבלנות, ואילו התל אביבים חלוקים בדעותיהם לגבי דרך ההגעה האופטימלית. יש המעדיפים לקחת אוטובוס ממרכז העיר ולחלוף על פני רחוב אבא הלל המתיש, ויש מי שיעדיף לעקוף את הסיבובים בתוך תל אביב ורמת גן באמצעות נסיעת רכבת לתחנת האוניברסיטה (מה שידרוש לקיחת עוד שני אוטובוסים אליה וממנה). כמי שתרם את גופו ושאר רוחו לטובת הניסוי, הרשו לי להציג הפתרונים.

נתחיל מהאוטובוס. אם שלמה שרף היה פרשן לתחבורה ציבורית, הוא היה אומר שלקו 142 יש "חוצפה חיובית". הקו היומרני עושה את כל הדרך מבת ים, דרך רוטשילד, אבא הלל וקניון איילון ועד למסוף עתידים שברמת החייל. ההמתנה בתחנת רוטשילד־בלפור ארכה 15 דקות, והדרך ממרכז העיר לראול ולנברג פינת הברזל הגיעה ל־50 דקות (בעיקר כי אזור התעשייה של רמת גן פקוק באופן כמעט תמידי). היומרה של קו 142 משתלמת מבחינה זו שהוא לא דורש מעבר בין אוטובוסים, ואם עטתם על מקום פנוי אפשר לנצל את הנסיעה לטובת השלמת שעות שינה. ובכל זאת, מסע יומיומי בן 65 דקות הוא בזבוז זמן משווע, שבו הייתם יכולים להשפיל את הקולגות בשלושה משחקי פרו אבולושן לפחות.

מנגד, הרכבת מהירה יותר אך דורשת כישורי תמרון משוכללים. בדרכי חזרה נדרשתי לקח את קו 189 – שבשעות העומס מגיע כדמות כלאיים של רכבת ואוטובוס (הרבה דלתות, תשלום דיגיטלי בלבד) – לכיוון תחנת האוניברסיטה. כעבור עשר דקות הגעתי לתחנה ועליתי על רכבת לכיוון דרום, ויכולתי סוף סוף, ממש כמו בפרסומת, ליהנות מהדרך. אך עוד לפני שהספקתי לשלוף את הספר מהתיק נכנסה הרכבת בשערי תחנת סבידור מרכז, והנאתי מהדרך הייתה חטופה כמעשה אונן של נער בן 16 (ברצינות, מדובר בנסיעה של שתי דקות). לנו לא נותר אלא להסיק שרכבות הן ממש אחלה, כל עוד לא צריך להשתמש באוטובוסים כדי להגיע אליהן.