"הראש שלי עוד שם": שורד מנובה הפך את סיפור ההישרדות שלו לשיר

המלחמה עדיין בעיצומה, אבל למרות האמירה הידועה, המוזות לא שותקות. במהלך החודש האחרון ראינו אינספור יצירות אמנות, מיצגים, איורים ושירים שמנסים להתמודד עם הסיטואציה הבלתי אפשרית. חלק באו לנחם, חלק באו לחזק, וחלק אפילו התחילו לשיר כבר מחאה. אבל היום נחת עלינו כמו אגרוף שיר שבעיקר מטלטל את הנפש, בעיקר כי הוא מספק מבט ממקור ראשון על התופת שהישראלים שהיו שם במהלך המתקפה חוו. זה לא אמן שמגיע מהצד כדי לספר עליהם ולא עוד גרסה מאחת לב ל"יהיה טוב". זה פשוט שיר ראפ כאוב מאת נעם כהן, שכתב יחד עם חברו הראפר מאור אשכנזי את מה שהוא עבר, ראה, ועדיין נושא איתו.

"השיר של נעם 2" (תיכף נסביר למה ה-2) הוא עדות גרפית למדי (המלווה גם בקליפ לא פחות תיאורי), שכולל בין היתר שורות מצמררות כמו "אני פוקח ת'עיניים וקולט שאני חי/ אני מזיז את הגופות של חברים שלי מעליי". דרך השיר נעם מתאר את רגעי האימה במיגונית, את הגיהנום ממנו הצליח לברוח, ואת רגעי ההימלטות המבהילים. בסיום השיר מדבר נעם על החבר שלא הצליח לצאת מהתופת – "אולי הגוף שלי ניצל / אבל חלק שבי מת ביום שרז הפך לז״ל" – והשיר נגמר בהבטחה, שלא נשכח את הנרצחים.

את השיר ביצעו לראשונה מאור ונועם עם גיטרה אקוסטית בודדה, בסרטון ויראלי שעלה כשבועיים לאחר האסון, וזכה מאז ל-75 אלף לייקים באינסטגרם. עם זאת, זה לא שיתוף הפעולה הראשון של אשכנזי ונועם – לפניו היה את "השיר של נעם" המקורי, ששוחרר באלבום הבכורה של אשכנזי לפני כשנה. אז זה היה שיר בו הראפר מגולל את סיפור ילדותו של נעם, על משבר שעבר בצעירותו, הנפילה לסמים וההתמודדות עם מות אימו. אז נעם רק תרם את סיפורו והשתתף בקליפ. בשיר ההמשך הוא כבר לקח חלק אקטיבי בלספר את סיפורו המצמרר.