השפל הגדול

בגיל 21 בלבד, ניב אסט כבר הספיק להבין שהחיים הרבה פחות קלים ממה שסיפרו לו. ב"פחות קלים" אין הכוונה שהמסך של האייפד נשבר או שהאינטרנט נותק באמצע הורדת הפרק האחרון של "שובר שורות". "אבא שלי פשט רגל ואני בתקופה הכי נוראית בחיים", הוא מספר בגילוי לב כבר בתחילת השיחה, לוקח שאכטה מהסיגריה, נטען וממשיך: "נאלצתי לצפות מהצד איך הוצאה לפועל מעמיסים ציוד שחסכתי אליו מכיתה ז'. ברגע האחרון קרה נס וסבא שלי שלף צ'ק שגאל אותי מהסיוט. בינתיים אני עובד במלצרות ומנסה לעזור להוריי לצאת מהחובות. חוץ מזה – הכל בסדר".

האופטימיות הזו נשמעת לא משכנעת, אבל כשמאזינים למוזיקה של אסט מבינים שיש לו סיבות לשמוח: הוא מוזיקאי טוב. ממש ממש טוב. יש לו שם שנשמע בדוי, הוא שירת בגלי צה"ל והוציא שני אלבומים אקספרימנטליים עם צלילי גיטרות מרופדים במוזיקה אלקטרונית וטקסטים קצרים ומהדהדים. כל אלו הופכים אותו לפוטנציאל גדול להיות האיט־בוי של התקופה. הוא זכה לחמם את הביץ' פוסילז בבארבי וההשמעות בסאונדקלאוד הולכות ונערמות, והיי, גם יואב קוטנר בעדו. מספיק להוריד את הלהיט המדבק "Losing Air" מהבנדקאפ של אסט כדי להבין איך כדאי לביט בועט להישמע בישורת האחרונה של 2013.

ניב מבצע את "Losing Air" בהופעה חיה:

הוא גדל בתל אביב והמוזיקה הייתה שם מגיל צעיר. "בתור ילד תל אביבי, היו לי כל מיני להקות Pאנק־רוק, אבל לא היה לי כוח לאף אחד", הוא מספר. "הדעות שלי לבדן היו הרבה יותר מדי בשבילי. אז לפני הצבא לקחתי קורס סאונד והתחלתי לבנות אולפן אישי ולהקליט מוזיקה בבית. פתאום נוצר אלבום וזה עשה לי חשק להופיע".

מאוד בודד.

"בזמנו לא הרגשתי ככה, אבל עכשיו זה מתחיל לחלחל. לכן אני גם מאוד סובל בהופעות. מספיק שאני בא במצב רוח לא טוב ואין מי שירים אותי. אין על מי להישען".

אתה מתעכב לא מעט בטקסטים על מערכות יחסים. אולי שם נמצאת התשובה?

"האמת, מעולם לא הייתה לי חברה. השירים מתעסקים במערכות יחסים אבל לא מתוך חוויה, אלא לגמרי מנקודת מבט פרטית. מה שהעסיק אותי במהלך הכתיבה היה שלא הצלחתי למצוא אינטימיות או רצון ליצור אינטימיות עם אף אחת".

תנשמו עמוק, זה לא נהיה שמח יותר. באלבום הראשון שלו, שיצא לפני שנתיים, עסק אסט ב"חוסר היכולת להתמודד" ובחן גם את האינטימיות בינו ובין עצמו. האלבום הבא, "Goodby", שיצא לפני שלושה חודשים בלבד, ממשיך את הקו: "לאנשים הרבה יותר קל לברוח מעצמם. זו הרגשה חלולה של חוסר משמעות והבנה – למה אנחנו בכלל מתאמצים בשביל להגיע לאנשהו? בסופו של דבר, אלה החיים – יום אחד טוב לך ויום אחר רע, ואז אתה מתחיל לתהות, 'למה פתאום רע?' ואפשר להשתגע מזה. אבל זה מה שיש. לריב עם זה? אני רק אקבל מכות בחזרה".

אז הפתרון הוא לברוח?

"אנחנו חיים בתקופה שבה דברים באים והולכים בכזאת קלות עד שאתה אומר 'אוקיי, אם זה לא הולך אני אעשה משהו אחר', בלי שום ניסיון להתאמץ בשבילו. זו בריחה במהות הכי גדולה שלה. אנשים יכולים לברוח לסמים או לאלכוהול, אבל זו רק דרך התמודדות. אני מדבר על משהו הרבה יותר בסיסי – להחליט איך אתה רוצה לחיות את החיים שלך".

האזינו ל"Goodbye", אלבומו האחרון של אסט:

ומה אתה מחליט? להיות מוזיקאי של מוזיקאים?

"אפשר להגיד שלרוב, מי שמתחבר אליי מבין משהו במוזיקה. אבל גם אם לא, בטח מדובר באנשים שפתוחים למוזיקה עצמאית חדשה. ההופעות הראשונות שלי היו לא מקצועיות לחלוטין –  זרקתי את הרגשות שלי לקהל וחשתי שאני הולך מכות עם כולם. במובן הזה זו לא מוזיקה למוזיקאים, זו מוזיקה לאנשים שיש להם יכולת להסתכל על עצמם ולהתמודד עם מה שיש, בלי להתבאס".

משימה לא פשוטה עם כל מה שסיפרת כאן.

"אין ספק. אני כל הזמן מזכיר את זה לעצמי, בגלל זה אני ממשיך להופיע למרות הכל".