השקט שנגמר

זה היה בבוקר שאחרי קדם האירוויזיון 2005. איחרתי לעבודתי כעוזר הפקה בתוכנית הבוקר של רבקה מיכאלי, כשראיתי בכניסה לאולפנים ברמת החייל את שירי מימון, אז מנחה ב"אקזיט" והזוכה הטרייה מאוד בקדם. היא החזיקה זר פרחים ונראתה הכי מאושרת. אנשים צילמו אותה וראיינו אותה על המדרגות בכניסה למקום העבודה שלי, ואני הייתי חייב להיכנס באמצע כל הבלגן, אחרת מי יכין לרבקהל'ה קפה. ואז המבטים שלנו הצטלבו – ולחשתי לה: "שחקי אותה, שירי". היא חייכה אליי ואמרה "תודה רבה".

שמונה שנים אחרי, שירי מימון מגיעה לצילומים באולפנים בחולון ב־11 בבוקר. זו השעה שלי. כאן אני אמור לקבל חצי שעה אחד על אחת עם מי שהיא כבר הזוכה הגדולה של "אקס פקטור" הישראלית (רביעי ושבת ברשת, ערוץ 2), האישה שמסמנת עבור צופים רבים את הדבר הכי קרוב למריה קארי שאי פעם יצא מקריית חיים.

מבטינו בחניון של האולפנים, כשאני מחכה לה על ספסל, בכלל לא מצטלבים. רק יצאה מהמונית וכבר היא מוקפת בחומה אנושית אטומה יותר משל שמעון פרס בחורף 95', כשהיא צועדת בהליכה בוטחת אל עבר חדר האיפור. "אל תדאג, יהיה לך זמן איתה לפני הצילומים", מרגיעה אותי היחצנית, שניסתה לקבוע לנו פגישה במהלך השבוע החולף. אבל לכו תנסו להיפגש עם שירי מימון בחנוכה. יש לה "אקס פקטור" ומופע עם שמעון בוסקילה וגם תינוק חדש, אבל בעיקר יש לה חמש הצגות של "אלאדין ויסמין" מדי יום בכל מיני מקומות הזויים כמו גן שמואל.

בזמן ההמתנה מורטת העצבים לפגישתנו אני מנסה להבין איך לעזאזל הצלחתי אני, בן אדם חסר סבלנות או סנטימנטים לריאליטי, להתמכר ל"אקס פקטור". אם להודות באמת – "אקס פקטור" הגיע בטיימינג בעייתי. אחרי כל כך הרבה עונות של "כוכב נולד", שתי עונות של "דה וויס" ועוד הרבה רעש לבן מהסוג הזה, למי היה כוח? הצופים הפכו לקהי חושים. שום דבר לא שימח אותם. לא משנה כמה התאמצו וכמה רופרשו הפאנלים של השופטים, היסטוריה לא נוצרה שם יותר, גם לא היסטריה. למשבצת הצפופה הזו בדיוק נכנסה "אקס פקטור" ומשהו בה היה שונה מההתחלה, כאילו מי שעושה אותה מעדיף את המצעד הבריטי על פני טקס יום זיכרון. פתאום שרים שם את אלי גולדינג, פתאום יש שם אנשים מגניבים באמת, פתאום העריכה והצילום מרגישים כמו אולימפיאדה ולא כמו מכבייה. מישהו בזכיינית רשת הצליח להוכיח שעם אוזן כרויה למה שקורה בפופ ועם צוות שהוא פחות שמרן באופן משמעותי אפשר להפוך את כולנו לבעלי או.סי.די לתוכניות קאברים. אבל זה לא הספיק לי. ניסיתי לחשוב על הפעמים שבלעתי איזה פרק־שניים בהפסקת הצהריים בעבודה, ואז עליתי על זה. זו הייתה שירי מימון. היא הזסט, הניצוץ, הגימור. מימון כל כך חיונית ומתוקה בפאנל של ה"אקס" גם כשהיא נחנקת מדמעות וגם כשהיא נובחת על עברי.

"בוא, היכנס. זה הזמן שלך לראיין אותה". "אבל מה, יש עליה ספר ומאפרת ועוד שתי דקות היא נכנסת לצילומים". "זה הזמן שלך. כשהיא יוצאת היא עולה על מונית לאולפני מימד ומשם היא נוסעת לאשקלון ל'אלאדין'". נושם עמוק. נכנס לחדר ומתיישב על כיסא מולה. בתור התחלה, אני משתף אותה בתגלית שלי מחדר ההמתנה. "זה נורא משמח אותי שאתה אומר את זה, ובאמת אני מרגישה עכשיו במרכז העניינים יותר מפעם, אבל לא השתניתי", היא עונה. "כשבאתי ל'אקס פקטור' לא תכננתי להיות מרגשת או נחמדה מדי, ידעתי שאני הולכת להיות אני. זה לא חלק מאסטרטגיה, אבל כיף לשמוע את זה. אני תמיד אומרת שמה שחשוב לי יותר מהכל זה התגובות שאני מקבלת מאנשים בסופר, ולא מה שאומרים לי בתעשייה".

איך הגיעו אלייך?

"האמת שדיברו איתי מרשת עוד לפני 'דה וויס' בעניין פאנל השופטים אבל זה לא יצא כי הייתי עסוקה מדי בהקלטות של האלבום שלי. אבל אחר כך, כששמעתי שמביאים את הפורמט לישראל ויצאו כל מיני ידיעות בעיתונים שרוצים את שירי, חשבתי שזה יכול להיות מדליק. אבל אז בדיוק ילדתי ולא יכולתי לעבוד. חשבתי לעצמי שאם זה נועד לקרות, הם יחכו לי חודש – וכנראה שזה נועד לקרות. ואז עשו לנו מצ'ינג (Matching), לראות שהכל עובד, וקרה קסם בין ארבעתנו".

בשלב הזה מימון נדרשת לאולפן. היא מתיישבת על כיסא מול המצלמה ואומרת את המשפט "ועכשיו, המבחן האמיתי – מתחיל" כ־20 פעם לפחות מכל מיני זוויות ובכל מיני טונים, עם הפסקות להחלפות ז'קט, טאץ'־אפים וסידורי שיער. כשהבמאי מרוצה אנחנו יוצאים מהאולפן בחולון ונכנסים למונית לאולפנים ברמת החייל. יש לנו רבע שעה להגיע לשם לפי הלו"ז. אני מתפלל לקצת פקקים. 

יצא לך לדבר עם סיימון קאוול אחד על אחת?

"כן. הוא שמע אותי שרה וקרא לי 'הדיווה'. אמרתי לו 'מי דיווה? איזה דיווה? מה אתה חושב?' הסברתי לו שבארץ מאוד קשה להיות דיווה. זמרים במעמדנו נמצאים במקום אחר מזה של המקבילים שלנו בעולם. עברי הוא עוד מעט 20 שנה בתעשייה, שלא לדבר על פורטיס, עוד מעט 40 שנה בתעשייה, ובעולם אנשים כאלה חיים על אחוזות ובתי קיץ ואצלנו זה לא ככה. וזה בסדר, זה מי שאנחנו, זאת ישראל. אנחנו לא מתחנחנים".

ואם כבר מתחנחנים, אז מה דעתך על השופטים ב"הכוכב הבא"? יש הרגשה שב"אקס פקטור" השופטים הרבה יותר קולים, לא רק בגישה שלהם אלא גם בטעם המוזיקלי שלהם.

"אני מבינה את המקום להשוואה עם 'הכוכב', אבל אני לא רואה את זה. אנחנו מתייחסים למתמודד שעומד מולנו כבן אדם אל בן אדם. אין לי שום צורך להתחנף אליו ולהגיד לו 'יואו, איזה מדהים אתה ומושלם' או לחלופין להיות רעה מדי או קשוחה בצורה מגעילה ואכזרית".

איך באמת את מסתדרת עם תפקיד כזה, שיכול להיות פוגע וחורץ גורלות? עד כמה את לדעתך מרשה לעצמך להיות ביקורתית עד הסוף?

"האמת שאמרתי שם כמה פעמים שזה נורא מפחיד אותי לחרוץ גורל של אנשים, אבל צריך להיכנס לפרופורציות ולהבין שזאת בסופו של דבר תוכנית טלוויזיה. אני כן אנסה לעשות הכי טוב שאני יכולה, וגם אם מישהו לא עובר זה לא אומר שהוא צריך להפסיק. אבל כן, כמובן שיש פעמים שלא נעים להגיד לבן אדם דברים לא טובים כמו 'זייפת', או להתמודד עם מישהי שהיא לא זמרת או מישהו שהוא לא זמר, ולך תגיד להם את האמת. אני מנסה לעדן את זה כי אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל אתה יודע, יש הרבה אנשים חסרי מודעות שכשהם מגיעים לתוכנית בפריים טיים הם חייבים לקחת בחשבון שהם יכולים להיעלב. מה שיפה בתוכנית הזאת זה שמראים גם מתמודדים שמתבאסים עלינו השופטים, ולפעמים אומרים עליי דברים לא סימפטיים".

ואת לא מתבאסת מזה?

"לא, כי אני מבינה אותם. אני מבינה שהוא, כל החברים שלו וכל המשפחה שלו לא סובלים אותי, נו מה. זה מחיר שאני צריכה לשלם. בגמר של 'כוכב נולד' יזהר אשדות נתן לי מקום שלישי ואני לא שוכחת את זה. היום זה כבר הרחק מאחוריי וגם דיברנו על זה, אבל בשנים הראשונות זה ליווה אותי. בגלל זה אני אומרת שאם יש להם אנטי אליי, אני מבינה אותם".

ביאס אותך שהיו לעברי לידר יציאות קצת מתנשאות עלייך? כשהוא אמר שאת לא מבינה בזמרות שלא נשמעות כמוך?

" אני מתה על עברי וחושבת שהוא גאון במה שהוא עושה ואני מבינה למה הוא התכוון. אני חושבת שהוא אמר שלדעתו יש לי טעם מאוד ספציפי ואני לא מצליחה להשתחרר ממנו, ואני לוקחת את זה לתשומת לבי".

אבל אפשר להגיד את זה על כולם, לא? לכל אחד יש טעם ספציפי וכל אחד מבין במה שהוא מבין.

"בדיוק. רציתי להגיד שלקחתי לתשומת לבי נקודה. אין בן אדם שלא משתמש בטעם האישי שלו. גם עברי משתמש בטעם האישי שלו. הוא מאוד אהב את נטע רד, שהיא פסנתרנית מדהימה וזמרת מאוד ספציפית, אז הוא התחבר אליה והיא ריגשה אותו ואני באתי ואמרתי שאותי הרבה יותר מרגש אבישחר ג'קסון, יש לו קול מושלם. הוא זמר אדיר, הוא כוכב. אז זה עצבן אותו או עצבן מישהו אחר שהשתמשתי בטעם האישי שלי? אין לי ברירה. פורטיס למשל אומר שהוא שם את הטעם האישי שלו בצד. אני לא מסכימה עם זה. עצם העובדה שמישהו מרגש אותך, זה טעם אישי".

אחרי האודישנים כל שופט קיבל נבחרת. את קיבלת את הבוגרים למרות שממש רצית את הלהקות, ולא ממש הסתרת את הבאסה.

"טוב, לא רציתי את הלהקות עד כדי כך, הם הגזימו את זה בעריכה. רציתי או את הלהקות או את הבוגרים אבל הם לא הראו את זה, ובכל מקרה כל הזמן שיניתי את דעתי, אבל בסופו של דבר רציתי לעבוד עם משהו שיאתגר אותי, ובלהקות יש את זו שהרכבנו, את האחים טומי ויאן שאני פשוט חולה עליהם ואת האחיות כרקוקלי. רציתי לעבוד עם כוריאוגרפיות וביצועים מטורפים על במה וחשבתי שככה אוכל לבוא לידי ביטוי".

יש מישהו מהמתמודדים שנקשרת אליו הכי ובא לך להיות איתו בקשר חברי אמיתי, מעבר לתוכנית?

"כל מי שבקבוצה שלי של הבוגרים – רוז, אבישחר, מאוריציו, נטע, דניאל. עבדנו ואנחנו עובדים מלא ביחד. יהיו ימים בשבוע שנהיה ביחד מהבוקר עד הלילה, וביליתי ימים כלילות, ואני לא צוחקת איתך, תוך כדי כל הטירוף שיש לי, כדי לבחור להם את השירים הכי טובים. חוץ מזה שהם הווקאליסטים הכי טובים בתחרות בעיניי. הם כבר לגמרי מגובשים. גם יש אצלם הרגשה אצלם של צ'אנס. אצל הבנות והבנים, ואפילו אצל הלהקות, כולם מאוד צעירים ולא יקרה כלום. אם לא תצליח פה, תצליח שם. אצלי יש להם וואן שוט, ובא לי להגיד להם 'אני אעזור לכם לעשות את זה הכי טוב שאפשר ולא אתן לכם לוותר'".

את מרגישה שאת יותר חדורת מוטיבציה משאר השופטים? כי לא רק שיש לך אש בעיניים, את הרבה פעמים מנהלת את הפאנל, ויש הרגשה שאת המנהיגה. את חושבת שזה בגלל שהיית שם פעם?

"אני חושבת שכולנו חדורי מוטיבציה. גם משה ועברי ופורטיס, כולם לגמרי שם. אבל אני אוהבת את כל הקבוצות".

מה הרגע מהצילומים שאת הכי זוכרת כ"וואו"?

"את הניפוי של הבנים. היה לי מאוד קשה".

אבל מה, לא ידעת שהולכים להקים מהם להקה?

"בדיוק התחלנו לדבר על הרעיון שאולי לא נעיף אותם אלא נעשה מהם איזושהי להקה לפני שנפרדנו מהם אבל זה לא שינה את העובדה שהם הכי התאכזבו וזה כל כך כאב לי שלא יכולתי להשתלט על זה".

ובשלב הסופר מעניין הזה, המיני פקקון שהחזיק אותי באותו חלל מצומצם עם מימון התפוגג והגענו לאולפנים ברמת החייל, אותו לוקיישן גורלי מלפני שמונה שנים שממנו שלחתי אותה להביא את המקום הרביעי באירוויזיון (אבל היא לא יודעת את זה). היא חייבת להספיק לסיים את הקלטות הקריינות שלה תוך חצי שעה ולצאת אל שתי הצגות נוספות של "אלאדין ויסמין". היא מבקשת, לשמחתי, שנמשיך את השיחה בטלפון כשהיא תהיה על המונית לאשקלון.

איך אפשר לעשות חמש הצגות ביום?

"זה לא ממש אפשרי".

שמעתי אותך אומרת למאפרת שזה כיף.

"כשאני על הבמה זה כיף. מאחורי הקלעים זה קצת קשה כי אין הרבה זמן לנוח אבל אתה לוקח בחשבון שזה לתקופה קצרה וזה נגמר. ולי מאוד חשוב בכל הופעה לתת את ה־100 אחוז כי כל פעם אלה ילדים חדשים, ולא נעים לזלזל בהם. אבל באיזשהו שלב ה־100 אחוז שלך הוא כבר 60 אחוז".

ובחמישית ביום את כבר גמורה לגמרי?

"השלישית והרביעית הכי קשות. אתה חושב 'וואו, זה לא הולך להיגמר'. שם יש נפילה. אבל בחמישית אתה כבר יכול לעשות את השישית".

עם תפקיד מרכזי בתוכנית שגורפת פעמיים בשבוע מעל 30 אחוז רייטינג, מעל 30 אלף אוהדי פייסבוק וקרוב ל־40 אלף עוקבי אינסטגרם, אפשר לקבוע שיש לך השפעה על רבים. עד כמה את קשובה לכל מיני טרנדים שקורים בתל אביב, בעולם? נגיד, טבעונות? תצטלמי למשל עם המבורגר?

"בסופו של דבר אני אדם פרטי ויש דברים שמעניינים אותי יותר ויש שפחות. אני לא מרגישה שאני צריכה לעשות משהו בשביל משהו, אבל תראה למשל את הפוסט האחרון שהעליתי באינסטגרם על האלימות נגד נשים. זה לא נכתב כי יש לי השפעה, אלא כי כל מה שקשור למעמד האישה מטריף אותי. יש לי הרבה השגות לגבי כל הפריצות שמתרחשת באינסטגרם ובאינטרנט בכלל, עם ילדות. וכן, משהו השתנה מאז שאני אימא ומאז שיש לי איזשהו כוח. מרתיח אותי שבגיל 12 בנות פותחות לעצמן אינסטגרם, כותבות שהן אוהבות לדגמן, לשיר ולהופיע וכנסו כנסו כנסו ותעשו לי לייק, ואתה רואה ילדות לובשות בגד ים ומכנסיים סופר קצרים ועושות פרצופים למצלמה כאילו הן בנות 30, וזה פשוט מזעזע".

אבל כולם ככה היום. מה אפשר לעשות נגד זה?

"זה לא מעניין אותי. אפשר לעשות את זה בצורה מבוקרת. הילדה צריכה בסוף היום להראות לאימא שלה מה היא העלתה, ואימא שלה תמחק מה שלא מתאים ותסביר לה מה אסור ומה מותר. לא מעניין אותי שהחלום שלה זה להיות זמרת, היא לא תצטלם לי בגיל 12 עם אודם אדום. פשוט לא. אבל אי אפשר לבוא בתלונות לילדה אלא רק להורים. תראה, יש ילדות שנכנסות לפרופיל שלי ומתחננות לעוקבים, ולך תדע מה הן עושות מחוץ לאינטרנט".

אגב הורים ורגשות אשמה, יוצא לך לראות את התינוק שלך לאחרונה?

"כן. אבל זה מתקופה קשה לתקופה קשה כשבאמצע יש כזה מין גאפ שאני כל היום איתו ובסופו של דבר זה הכי חשוב בעולם, ומצד שני הקלישאה הזו שכל ילד רוצה שאימא שלו תהיה מאושרת היא נכונה. אני לא יכולה לשבת בבית, עם זה שאני אימא לכל דבר. אז המצפון שלי לא נותן לי לשלוח את איתי לגן עד גיל שנה וחצי ובינתיים יש לו מטפלת, ויש את יוני (רג'ואן, בן זוגה של מימון – י.ב) ויש אותי ואת הסבתות וכל הזמן מרעיפים עליו חום ואהבה, שלא יהיה חסר לו שום דבר".

היית אומרת שזה הדבר הכי מאתגר בחיים שלך?

"להיות אימא שיש לה קריירה? כן. זה הדבר הכי מטורף שיש. ומה שהשתנה פה זה בעיקר איתי, כי יש פה מישהו שהתווסף שתופס לי את כל הלב. לא משנה מה אני עושה אני מרגישה שאני צריכה להיות במקום אחר כל הזמן. וזה הדבר שכל אישה מדברת עליו – נקיפות המצפון, רגשות האשם. אתה כל הזמן נקרע. וכל זה קשור למקום שהנשים נמצאות בו היום, שהן גם מנהלות בית, גם מנהלות קריירה, גם מגדלות את הילדים וגם מרוויחות פחות מהגברים. זה נשמע לך הגיוני?".

לא. ככה זה אגב גם בטלוויזיה. הרבה יותר מעניין לשמוע כביכול מה יש לגבר להגיד, ולא לאישה, שהיא כאילו הקוריוז.

"שמע, אני מקווה שזה ישתנה כי זה משהו שגדלנו לתוכו, אבל בוא נתחיל מזה שלא נרוויח פחות מהגברים אלא שווה בשווה. לא הגיוני שבשנת 2014 אנחנו מקבלות פחות מגבר שעושה את אותה עבודה, ואנחנו עובדות קשה פי 4. החברה שלנו מעוותת במקום הזה וזה מתחיל בהרבה מובנים בדת, שיש מקומות שמהללים את האישה ויש מקומות שמגמדים אותה נורא, והיא פחות ראויה מכלב. עד היום אני משתגעת שיש מקומות שבהם לאישה אסור לשיר".

את פוגשת את זה?

"אני פוגשת את זה מלא ואני מכבדת. אם אומרים שיש קהל דתי ומבקשים לא ללבוש משהו חשוף אני אכבד את זה אבל מצד שני, אותם אנשים בסופו של דבר גם קמים והולכים כי אסור להם לשמוע אותי שרה".

איך עובדת הקריירה המוזיקלית שלך? את ממשיכה לאסוף חומרים?

"כל הזמן. אבל היום כבר לא צריך לאסוף חומרים כדי להוציא אלבום. זה קצת משעמם. עכשיו אני יכולה להוציא סינגל שיותר יצליח מהאלבום שהוצאתי לפני שנה אז מה זה משנה? בסופו של דבר אתה רוצה לעשות מוזיקה טובה ושהקהל שלך לא ישבע ממך. התוכנית הייתה שמיד עם צאת האלבום אני אתחיל לעבוד על המופע שלי במקביל למופע המשותף עם שמעון בוסקילה, אבל נכנסתי להריון וילדתי וכל ה'אקס פקטור' קרה, והמופע שאני מפנטזת עליו נדחה".

מה, משהו סטייל "וואן" של ריטה?

"לא, שום סטייל. סטייל שלי. של שירי".

עדיין יש לך את הרצון לפרוץ בחו"ל, או שההפיכה שלך לאשת משפחה שינתה את זה?

"בשנים האחרונות זה די התפייד לי מהראש. קרה לי משהו בגיל 30 – הבנתי שמזל זה חלק מהעניין ואני מברכת על מה שיש. התבגרתי והבנתי שזה לא ייהרג ובל יעבור, ושאם אני לא אעשה את זה, זה גם בסדר. לעשות את זה תמיד יהיה מגניב, ואז אני בטוחה שבעלי יפרגן לי. תראה, תמיד מגיעות הצעות. הקלטתי פרויקט מאוד גדול בבולטימור, והדברים האלה לא כל כך פשוטים כמו שהם נראים. היו לי נקודות בדרך שהיו יכולים לקרות לי דברים מטורפים. הכרתי באל.איי איזה מפיק שהתלהב ממני ואמר לי: 'אני מתחיל עכשיו לעבוד עם איזו זמרת ואני עוד שנה מתפנה, אל תברחי לי בבקשה. אם זה לא יצליח אני אקח אותך'. וזאת הייתה ליידי גאגא! אז מה אתה רוצה, שאני אשב ואבכה? אני ממש לא כזאת. פעם חשבתי שזה הגיל, שאני כבר בת 32 ואולי זה כבר לא יקרה אבל היום אני לא מאמינה בזה בכלל. כמו עם 'אקס פקטור', קרה קסם. עם כל הקטע של הלידה שלי והשופטים והדינמיקה והצילומים שהיו מאוד קשים לי כי הייתי אימא טרייה, זה קרה כי ככה זה היה צריך לקרות".

היית חוזרת לעשות עוד אירוויזיון?

"כמו שאמרתי, יש דברים שפשוט קורים. גם האירוויזיון שהייתי בו פשוט קרה: היה לי את השיר הנכון, את השמלה הנכונה, את זמרות הליווי הנכונות, בדיוק את הבלונד שהתאים לסיפור, מה אני אגיד לך? אם פתאום הדברים יתחברו… אבל אני לא חושבת שבשלב הזה אני אזום, לא".

את מודדת לפעמים את השמלה של האירוויזיון ככה סתם בבית?

"לא. היא לא אצלי משנייה אחרי ההופעה".

המונית הגיעה לאשקלון ושירי הייתה צריכה להתפנות לדייט שלה עם הראל סקעת, מי שייחרת לנצח בזיכרונותיהם של ילדי אשקלון כאלאדין מאותו הערב. "שחקי אותה, שירי", מלמלתי לשפופרת. "תודה רבה", היא ענתה לי.