שוק לילה ושואה גרעינית: כך נראית התחנה המרכזית בלילה

בתשע וחצי בערב המולת מוצאי השבת מתחילה להתפוגג. הרחוב מחוץ לתחנה המרכזית החדשה עוד שוקק אנשים שממהרים לחצות החוצה ופנימה משני המעברים הפתוחים של רחוב לוינסקי לכיוון התחנה הבאה שלהם. בין רוב מוחלט של הומלסים ונרקומנים אפשר לראות אנשים נורמטיביים, רובם ללא תעודת זהות כחולה, ממוצא אסייתי ואפריקאי, שעושים דרכם לדירותיהם שככל הנראה מקיפות את התחנה. רכב ניקיון מקרצף את הלכלוך המקועקע במדרכה דמויית השיש השחוקה ולמעשה רק מורח אותו עמוק יותר. תיירת זהובת שיער עם מוצ'ילה ומזרן יוגה סגול ומגולגל צועדת במהירות ובחשש אל עבר הסאבלט הנחשק שבמרכז העיר. זו התחנה הראשונה שלה בתל אביב והעיר לא נראית כמו התמונות שמכרו לה באינסטגרם. תכף היא תגיע לחוף מבטחים. אני קונה פחית בירה אוקראינית בשישה ש"ח ויונק סיגריה. הצתת הסיגריה מושכת אליי את כל הנרקומנים משל הייתי נורת פלורסנט והם יתושים מבוהלים. שלושה אתיופים צעירים צועדים בריקוד, אחד מהם אוחז בידורית על הכתף סטייל בום בוקס שמנגנת היפ הופ אתיופי שהוא לא קפה שחור חזק. הם שותים בירות ורוקדים מול נרקומן עייף חבוש רטיית צמר גפן מאולתרת כאילו יצאו מתוך סרט של ספייק לי משנות ה־80. אני מסיים את הבירה והסיגריה, רוכש עוד פחית ונכנס לתחנה.

מחכה לאוטובוס לשום מקום. ירמי שיק בלום בתחנה המרכזית (צילום: איליה מלניקוב)

יש מקומות אפלים יותר בתל אביב מהתחנה המרכזית, אבל עבורי היא מייצגת תחנות אפלות בחיי. כשהיא נפתחה בתחילת שנות ה־90 הוריי – תושבי פלורנטין הפרה קולוניאליסטית – לקחו אותי לבילוי משפחתי כשהמקום עוד נקרא "קניון תל אביב". ריח כמו חדש תיחזק ג'ימבורי וארקייד ושידר לגיטימיות. שם הם הניחו אותי בבריכת כדורים ורבו על ספסל ממול בצרחות של טרום גירושים. בין 2012 ל־2015 גרתי בדירת חדר צמודת קרקע עם חלון לרחוב בשכונת שפירא שהייתה בעברה חנות ביצים, ונרקומנים מוכרים מהעיר היו מתדפקים על חלוני ומתעניינים בהשכרת הדירה הצמודה אליי. הייתי אז אלכוהוליסט שמן עם חרדות מסרטן האשכים שעובד כמורה קבלן לקולנוע, נוסע לנתניה שלוש פעמים בשבוע וסועד ארוחת צהריים בתחנה בנחיתת החזור מהאוטובוס המסויט. פעם בשבוע אורז ומרק שעועית אצל "התימני" ששוכן על יד מועדון הבלוק, ופעמיים בשבוע שיפודי חזיר בשבעה ש"ח בשוק האסייתי שליד סניף הדואר בקומה 3.

זה שנים שהתחנה המרכזית החדשה נמצאת תחת ניהולה של חברת נצבא שבבעלות הטייקון קובי מימון. אין זה סוד שחברת נצבא מזניחה במכוון את התחנה כדי להאיץ את קריסתה בטרם עת כדי להרוס אותה ולנצל את את אדמותיה הנחשקות. קומות שלמות נטושות, בעלי חנויות שהשאירו את חנויותיהם מאחור על ריהוטם ומוצריהם המאובקים וברחו כמו פליטי מלחמה. הלכלוך והאשפה נערמים בכל עבר והדובדבן שבקצפת הם השירותים הציבוריים – כיורים חלודים מוצפים מים עכורים, אסלות שבורות ומפורקות, אין נייר טואלט, הפחים מלאים קונדומים מדממים והריח מדמה אסון אקולוגי. אפילו המקקים מתרחקים משם.

אפילו המקקים מתרחקים. בר בתחנה המרכזית (צילום: בן קלמר)

אבל לא רק רע נגרם בעקבות ההזנחה המכוונת של חברת נצבא. הקהילות הזרות שנוצרו מתוך הכאוס פורחות בתחנה. אזורים שלמים מריחים, נראים ונחווים כחו"ל. השוק האסייתי במרכזית הוא אחת האטרקציות המגניבות והכיפיות בעיר. כשנכנסתי בשעה 22:00 הוא עוד היה הומה ושוקק חיים, כמו שוק לילה בבנגקוק. ירקות ופירות מהמזרח הרחוק, ממתקים, חטיפים, מנות מוקפצות, מרקים, שרצים ושיפודי החזיר האהובים בשבעה ש"ח לשיפוד. אני רוכש אחד, מרפד את הבטן ופותח את פחית הבירה השנייה.

התחנה שוממת. גבר עם עגלת סופר ריקה תר אחר בקבוקים ריקים. זו האשפה היחידה שמתנקה פה. אני מתהלך בין החנויות הסגורות ולוגם. כשהכל סגור לפתע בולטים שלטי החנויות שחלקן כבר לא קיימות, ובעצם מהווים אנדרטה לאותם עסקים ז"ל: הפי פופ מכשירי כתיבה, טאבו טאטו, סנוקרת סנוקר בר, רשת חנויות המחאה החברתית ואופנת רמי לצעירים. בכל הקומה פתוח רק בית המאפה שומשום שמוכר מאפים ענתיקה ופיצות. יש ז'אנר כזה – פיצות תחנה מרכזית. כולן אחידות במראה שלהן כמו רכבות שיכונים בשכונת מצוקה, ונדמה כאילו היו שם תמיד. פיצות על תקופתיות שמגיעות מאותו מקור מפוקפק ואנונימי.

"לרגע זולגת המחשבה הפראית לחרבן על הרצפה. הרי אין פה נפש חיה וצואת אדם היא רק עוד טאץ' עיצובי קטן לחלל המוזנח ממילא"

אני ממשיך לשוטט ורואה ילדים אריתראים משחקים מחבואים. כמה מטרים משם ילדי תחנה אחרים עושים תחרות ריצה במדרגות נעות לא נעות. על אף שהמדרגות מושבתות הן משמיעות בקטע מאגי צליל חריקה של צירי מנוע. עוד אנדרטה לתקופה שחלפה היא כמות הטלפונים הציבוריים הפעילים. אני חולף ליד שדרה כזו ואחד הטלפונים מצלצל. אני עונה ומבעד לקו נשמעות התנשפויות של סוטה מין מהניינטיז שלא הגיעה לאוזניו הבשורה על פורנו באינטרנט.

דווקא נראה נקי (צילום: איליה מלניקוב)

אני מת לסיגריה ומחליט לרדת לקומות התחתונות של התחנה כדי לעשן. צדקתי. כאן אף אחד לא יגיד לי כלום. המקום נראה כמו אחרי שואה גרעינית או לפחות כמו רחוב השוהדא בחברון. אזור ללא שיפוט. כאן לא רק שהחנויות נטושות, גם הזגוגיות שבורות ומחסומי משטרה מפוזרים ליד מזרקים. בלי הרבה מאמץ היה אפשר להמיר את מאות החנויות הנטושות לדיור ציבורי זמני לנזקקים או לפחות להכשיר אותם כחללי אמנים עירוניים. באופן חמוד וקונטרסטי פזורים על הרצפה המאובקת גזרי קונפטי אדומים ומנצנצים בצורת לבבות. אני הולך אחריהם כמו עמי ותמי של פחי הזבל. רעש החריקה של המדרגות הנעות חוזר. אני מנסה לזהות את מקור הצליל והולך לכיוונו עד שאני רואה שאין מדובר בחריקת צירים חלודים אלא בחולדות מזדווגות. אני מדליק עוד סיגריה. השיפוד שהופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית. יש לי קקי מיידי. אני לא יודע מה לעשות. לרגע זולגת המחשבה הפראית לחרבן על הרצפה, הרי אין פה נפש חיה וצואת אדם היא רק עוד טאץ' עיצובי קטן לחלל המוזנח ממילא. המחשבה הגרוטסקית נקטעת מצעקה של אישה מבוהלת שהלכה לאיבוד בנבכי התחנה והגיעה לקומות הנטושות. אני חוזר לעצמי ומדריך אותה לכיוון היציאה. אבל מה עם היציאה שלי?

אני מדדה בקושי רב לקומה השישית, אל רציף האוטובוסים. חייל שבוז מטביע יגונו ברדבול, זוג חרדים חרדתיים ממהר לאוטובוס האחרון. מרחוק אני מבחין בשירותים הציבוריים. לא נותרה לי ברירה. במשך חודש וחצי בהודו לא נאלצתי להתמודד עם תנאי תברואה כאלה. אני כורע באוויר, משתמש במתלה נייר טואלט הריק כקונטרה, עוצם עיניים ומתפלל. עשית את זה ירמי, הגעת לשפל חדש. חרבנת בתחנה המרכזית החדשה.

בדרך החוצה מהתחנה השוק האסייתי מתחיל להיסגר. הם האחרונים להיות פה. אני יוצא לרחוב לוינסקי. בכניסה לתחנה שוכב הומלס, על ידו שכוב קורקינט בירד שנזרק לאחר השימוש. גבר שחולף מתעלם מתחנוני ההומלס, מרים את הבירד בעדינות ומשעין אותו על הקיר.