תחנה סופית: האשם האמיתי במצבה של החתנה המרכזית החדשה

אולי המאפיין הבולט ביותר בערמת הבטון הקודר שהיא התחנה המרכזית החדשה הוא הריח. מעין שילוב ארומטי של גומי שרוף, שתן, קיא ופיח, שגם אלפי סמרטוטים ומכלי ריצפז לא יצליחו לטשטש. זה מה שמקבל את פני הבאים במה שאמור להיות שערה של תל אביב אבל נראה יותר כמו חור התחת המפויח שלה. הפרסומים האחרונים שלפיהם התחנה צפויה להישאר כאן עד 2042 , ודאי לא תרמו לתחושות שלהם ולתחושות השכנים שבנו על עתיד טוב יותר לאזור, ואם היו לבניין תחושות – גם התחנה עצמה הייתה מתבאסת לשמוע שהיא כאן כדי להישאר.

קשה לחשוב על דוגמה קיצונית יותר להשפעה של מבנה על הסביבה שלו, מאשר התחנה  המרכזית החדשה. מסוף האוטובוסים העצום והקניון שצמוד לו, שנפתחו לציבור ב־1993, עוררו חששות שהם יביאו להתרסקות נווה שאנן ודרום תל אביב כולה עוד לפני שהושלמה בנייתם. ספק אם החוששים והמתנגדים לתחנה ידעו עד כמה הם צודקים; כבר בשנים  הראשונות להשקתה התרוקנו קומות המסחר הענקיות, האוטובוסים החליפו קומות בגלל זיהום אוויר כבד, ובנייני המגורים נחנקו בתוך נחש האספלט של כבישי הגישה שנבנו סביבם; מי שיכול היה לברוח מהשכונה ברח ומי שלא נשאר במה שהפך לאזור הכי עצוב בתל אביב.

בשנים האחרונות נדמה היה שיש אור בקצה המנהרה: הממשלה והעירייה הבטיחו שיעשו הכל כדי לפנות את המפגע ולשקם את דרום תל אביב, וזוגות צעירים מיהרו לרכוש דירות באזור שמותג כפלורנטין החדשה. לפני כשנה אישרה העירייה תוכנית מתאר שקבעה שהתחנה תפונה ותפוצל לשני מוקדים, האחד בצומת חולון והאחר ליד רכבת מרכז. במקומה תכננה העירייה להקים מגדלי מגורים, מלונות ושטחי מסחר. מי שהייתה אמורה ליהנות מהמגדלים האלה היא ענקית הנדל"ן נצב"א, בבעלותו החלקית של הטייקון קובי מימון, שרכשה את התחנה ב־2015 ושמפעילה אותה כיום. לקניית התחנה קדמו מהלכים שבית המשפט המחוזי מצא ב־2009 כ"מהלך משולב ומתוכנן שנועד להביא לקריסת התחנה", וזאת כדי להקל את עסקת הרכישה – ואולי גם את עסקת הבנייה שתבוא אחר כך.

קשה לבחור את הנקודה הכי עצובה בתחנה (צילום: בן קלמר)

בשבועות האחרונים התעוררו תושבי נווה שאנן לחדשות מטרידות: משרד התחבורה עומד להציע לנצב"א חוזה שכירות חדש שימשיך את פעילות התחנה עד 2042. אף שבדיון בנושא בכנסת הצהיר מנכ"ל נצב"א, פרי אטיאס, כי "האינטרס הראשון שלנו הוא לממש את תוכנית  המתאר", אין צורך לרחם על החברה, היא תמשיך ליהנות מהכנסה של 40 מיליון ש"ח מדי שנה מהתחנה.

הזנחה מרצון

אין צורך בפרסומים ובעתירות כדי להבין שמדובר במפגע שלכל הפחות לא מנסים למנוע אותו. כבר בכניסה בשערי התחנה מקבלות את פני הבאים חנויות נטושות. על חלקן כלל לא טרחו הבעלים לתלות שלטי השכרה, אולי מתוך נקיפות מצפון ואולי מתוך ייאוש. העגמומיות בקומה 4 – אחד האזורים הבודדים שבכלל יש בהם סימני חיים – צועקת מכל עבר. בין המכולות המוכרות ביצים סגולות וכרטיסי טוקמן לקהילה הפיליפינית לדוכני חזיות בחמישה ש"ח נמצא
גם מסדרון חנויות הנעליים, ובהן חנותו של רוברט ברוך, המחזיק בשלוש חנויות בתחנה.

"הם רוצים להתיש אותנו ולוקח מאיתנו כסף". התחנה המרכזית החדשה (צילום: בן קלמר)

עבר הוא מכר נעליים בנווה שאנן עצמה, אבל משהאזור החל להידרדר, בתחילת העשור הקודם, הוא העתיק את עסקיו לכאן. אם שואלים אותו הכתובת למצב הקשה של התחנה היא דווקא בעליה, כלומר נצב"א, שמזניחה את התחנה במתכוון אבל גם גובה דמי ניהול גבוהים במיוחד מהעסקים – 65 ש"ח למטר רבוע, סכום שעבור ברוך היה יכול לסדר לו חנות בדיזנגוף סנטר. "הם רוצים להתיש אותנו ולוקח מאיתנו כסף כמו בסנטר, שם אתה יכול ללקק את הרצפה. למה להם לעשות ככה? כדי שהחנויות יתפנו ותוכנית הבנייה תוכל לצאת לדרך. הם ידרדרו את המצב עוד יותר עד שניתן להם את  החנויות בחינם. גומרים עלינו אחד־אחד".

הצד שתמיד מרוויח

קשה לבחור את הנקודה הכי עצובה בתחנה, אבל תאי השירותים שלה הם קנדידט ראוי. מי שינסה – למטרות כתבה במגזין תל אביבי בלבד – להבין במה מדובר, ישלשל מטבע של שקל לאחד התאים, ולאחר מאמצים ניכרים לפתיחת הדלת יגלה שבתא אין לא אסלה ולא נייר טואלט. הניסיון להתרשם מתאים אחרים בבניין לא יעלה תוצאות טובות יותר; המראות קשים בכולם. כמו שהבנתם, בסיפור העצוב הזה, איך שלא יתגלגל, יש תמיד מנצח אחד. כך גם במקרה הזה. בתחקיר "המקור" ששודר לאחרונה נטען שנצב"א משלשלת (ראיתם?) לכיסה
כשני מיליון ש"ח בשנה מאותם תאי שירותים.

סיור בקומות האחרות של התחנה לא משפר את מצב הרוח הכללי בה משמעותית. יותר הנרקומנים, מבקשי המקלט ומחוסרי הבית, ייתכן שהפרצופים הטרגיים ביותר הם אלה של הסוחרים מחוסרי הלקוחות. אחד מהם הוא זה המכונה "יוסי המתוק", בעל דוכן בגדים והבעה משועממת כמו של חבריו בשוק המקורה – פעם האטרקציה המרכזית במתחם והיום עוד נקודה שוממת. "אתה עושה כתבה? יופי, תרשום: 'יוסי המתוק אמר זין על ההנהלה ושהוא מחכה שיבוא כבר טיל שירים את המקום'".

"ההנהלה לא סופרת אותנו". התחנה המרכזית החדשה (צילום: בן קלמר)

להבדיל מרבים אחרים כאן הוא דווקא זוכר ימים טובים יותר בתחנה. פעם, הוא טוען, נדרשו לו 20 דקות כדי לחצות את נהר האנשים בשוק הזה. היום המצב שונה לגמרי, וגם הוא, כמו כולם, מסמן את ההנהלה. "הם לא סופרים אותנו. ארבעה חודשים אנחנו מחכים שיחליפו את הפלורוסנטים בתקרה, ואת השירותים כבר ראית?". זו אולי הטרגדיה הכי גדולה של התחנה המרכזית: בעליה ירוויחו אם תיהרס, בעליה ירוויחו אם תעמוד במקומה, ובמיוחד הם ירוויחו
אם תעמוד במקומה ותישאר מפגע לאומי.

למה להם להפקיר את המתחם? שלא לציטוט טוענים הסוחרים כי מדובר במהלך מכוון של נצב"א. אם יפונו העסקים לבסוף ויוקם מתחם חדש, בעלי העסקים יוכלו לבוא בדרישות לפיצוי במסגרת פינוי־בינוי. חלקם הרי נאחזים בחנויות הכושלות האלה רק בשביל הסיכוי לקבל תמורתן דירות במגדלים החדשים שיוקמו. קל בהרבה יהיה לחברה לפעול אם לא תידרש לפצות אף אחד. "בוא תישאר איתנו, אולי תביא את המזל", מבקש חברו של יוסי, שמודה שביום טוב הוא עושה בלחץ 100 ש"ח. לא בהימורים, מהעסק. אלא שכותב שורות אלה רק חיפש בשלב זה את היציאה.

עד היום לא נמצא אתר מתאים לנפח הפעילות הגדול בה. התחנה המרכזית החדשה (צילום: בן קלמר)

בדרכו החוצה הוא נתקל בשלט אדמומי ובוהק של חנות לאביזרי מין המציעה "תאי צפייה מפוארים". גם היא סגורה, העתיקה את פעמיה לתחנה הישנה. אפילו לסוטים כבר אין מה לחפש פה. ממשרד התחבורה נמסר בתגובה: "התחנה היא אחד ממרכזי התחבורה העיקריים במדינה ופוקדים אותה מדי יום כ־80 אלף נוסעים. היא מוגדרת כמתקן תחבורתי חיוני הנותן מענה לקווי השירות מדרום ומצפון במקביל לשירות בגוש דן. הפעלה תקינה של תחבורה ציבורית מחייבת תשתיות תומכות כמו תחנות מרכזיות. בעבר נערכו בחינות לאיתור מיקום חלופי לתחנה, אך עד היום לא נמצא אתר מתאים לנפח הפעילות הגדול בה.

לאחר שפג ההסכם בין דן ואגד לתחנה, ובהליך משפטי שהתנהל בין נאמני התחנה לבין החברות, התבקש משרד התחבורה לתת את עמדתו. בתום ההליך קבע בית המשפט כי שרי האוצר והתחבורה יקבעו את דמי השימוש בתחנה. הצדדים נועדו להתקשר בהסכם להסדרת תפעול התחנה, שיכלול שיפוץ נרחב של התחנה והעלאת רמת השירות לנוסעים". פנינו מספר פעמים לחברת נצב"א כדי לקבל את תגובתה, אך זו לא התקבלה.