"התפכחות": סרט חכם ומעודן, שמשאיר לצופים מקום למחשבה

לקראת אמצע "התפכחות" – המתרחש ב־1951, שנה אחרי פרוץ מלחמת קוריאה – יש סצנה ארוכה מאוד של שיחה בין הסטודנט היהודי מרקוס (לוגן לרמן בהופעה אינטליגנטית רושפת), לבין הדיקן במכללה באוהיו (טרייסי לטס). מרקוס עזב את החדר במעונות שבו שוּכן עם שני סטודנטים יהודים ועבר לגור לבד, וקולדוול זימן אותו למשרדו לשאול מדוע. בטון סבלני ופטרנליסטי הדיקן חוקר את הסטודנט שזועם על החדירה לפרטיות שלו, ועל ניסיונו של הדיקן לאבחן אותו כמו היה פסיכולוג/כומר מוודה. מרקוס תפס מרחק מדאגתו היתרה של אביו הקצב, והוא לא זקוק לעוד דמות סמכותית שתציב לו גבולות לטובתו, על אחת כמה וכמה כשהוא סטודנט מצטיין שמשקיע את כל זמנו בלימודים, חוץ מהפעם האחת שיצא לדייט עם אוליביה שבלבלה את חושיו.

הדו קרב המילולי בין האתאיסט היהיר והנוצרי המדושן הולך ונמשך הרבה מעבר למקובל בסרטים הוליוודיים. זאת סצנה מרתקת, מדויקת, עתירת רבדים גלויים וסמויים. היא משוחקת לעילא על ידי שני שחקנים מצוינים ותורמת רבות לחידוד ולהעמקת הדרמה של הסטודנט היהודי שזה עתה יצא לעולם. מנגד, התסריט מדלג על כמה אירועים שהיינו מצפים לראותם, כמו איך מרקוס הבתול הזמין את אוליביה (שרה גיידון נוגעת ללב בשבריריותה הזוהרת) לאותו דייט מפתיע, והאם נשמע לעצת אמו בעניינה. המינון יוצא הדופן של פריסת הדרמה לעינינו מעיד על ביטחונו הרב של הבמאי המתחיל ג'יימס שיימוס, שיצר סרט חכם ומעודן, סוער וכואב, שמשאיר לצופים מקום למחשבה.

שיימוס הוא מפיק ותסריטאי רב פעלים. לפרויקט הבימוי הראשון שלו הוא בחר לעבד את ספרו של פיליפ רות "זעם", והנוכחות של המקור הספרותי מורגשת היטב במונולוגים של מרקוס בפסקול. עם זאת, הסרט ניצב איתן כיצירה עצמאית. במבט ראשון זה הסיפור הקלאסי על יהודי אמריקאי שמתאהב בשיקסע בלונדינית, אבל שום דבר כאן לא טיפוסי. ולבסוף, הסגנון האלגנטי, הנקי והלא מתייפייף מותיר מרחב פעולה למוזיקה היפה והחמורה מאת ג'יי וודלי הצעיר, שעוד נשמע עליו רבות.