ואולי לא?

ביום רביעי אחד לפני כמה שבועות יצאתי בשעת בוקר מוקדמת לרחוב ועליתי על אוטובוס, מבלי לדעת לאן הוא נוסע. הבטתי בעיר מבעד לחלון המלוכלך, ליטפתי במבטי את האנשים קשי היום שלצדי והרגשתי שאני אחד מהם (יש לי תיאוריה שאומרת שכל בני האדם קשי יום – לא משנה אם הם הומלס באלנבי או ביונסה – אבל באותו בוקר באוטובוס האנשים נראו לי טיפה יותר קשי יום מהממוצע). כשהאוטובוס הגיע לאזור התחנה המרכזית החדשה ירדתי ממנו בספונטניות. זה היה היום של שביתת הפליטים, וגינת לוינסקי הייתה מפוצצת באלפי אפריקאים. הסתובבתי ביניהם, פתחתי איתם בשיחות חולין ולבסוף נכנסתי למכולת סמוכה.

עם השנים, בגלל האוכלוסייה שחיה באזור, החלה המכולת להתמחות במוצרי מזון מכל רחבי הגלובוס. במשך כחצי שעה פסעתי נדהם בין המדפים, בוחן בסקרנות את ההיצע. לבסוף רכשתי כמה מוצרים שמעולם לא שמעתי את שמם, וחזרתי לרחוב. התחלתי לשוטט באזור כמו תמהוני, מסתכל על העולם כאילו זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בו. נתתי למחשבתי לנדוד וחיפשתי משמעויות נסתרות בכל דבר שבו נתקלתי. בערך ב־11:00 הרגשתי את הרעב מתחיל להציק, ונכנסתי למסעדה הראשונה שראיתי. זאת הייתה מסעדה בוכרית ישנה, שנראתה כמו גלויה של חתונה מהאייטיז. מלצרית עבת בשר עם עברית קלוקלת ניגשה אליי, והזמנתי ממנה את כל מה שצמחוני בתפריט (זה לא הרבה) ו־100 ג' וודקה (מוכרים שם וודקה לפי גרמים). אחרי 200 ג' נוספים יצאתי שיכור לרחוב וכשלתי בין הסמטאות, כשלפתע הופיע מול עיניי, על גג בניין מסחרי קטן, השלט: "שבט איתן". מכיוון שאיתן הוא שמו של בני הפעוט, הבנתי שטיול הבוקר שלי הגיע לסיומו. יום יבוא ואיתן הקטן יהפוך לשבט גדול בישראל. העולם מסתובב לו, וימשיך להסתובב, לא רק אחרי, אלא גם אחריו. מצאתי את מה שחיפשתי.

בחודשים האחרונים אני לומד בפסיכודהרמה – בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית שנמצא בסמוך לאוניברסיטת תל אביב. את המשימה הזאת – לצאת "להיאבד" ברחובות העיר – קיבלתי במסגרת הקורס שלקחתי, שנקרא "הזמנה לאי ידיעה". הרעיון מאחורי הקורס הוא שבני האדם מסתובבים בעולם בתחושת ודאות מטעה. "אי אפשר ללמד כלב זקן תעלולים חדשים", כך אומרים, וכולנו הופכים לכלבים זקנים בגיל צעיר מאוד. אנחנו מנהלים את אותן שיחות עם אותם אנשים וחוזרים על אותן הדעות שוב, ושוב, ושוב. במהלך הקורס, על כל אקסיומה שאחד התלמידים אמר הגיבו המרצים באותן המילים: "יכול להיות. ואולי לא?". ועכשיו אני הולך, ואוכל, ועובד וחושב לעצמי: ואולי לא?