ואם רופא שמאלני ייגע בתינוק של סמוטריץ'?

הגענו לשלב השבתאי של מדינת ישראל. וכמו צבא האמת של שבתאי צבי שנעלם לתוך ההיסטוריה כלא היה, כך ייעלמו גם אלה

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
14 באפריל 2016

1. מישהי שאני מכיר ומחבב עובדת בהתנדבות עם ילדים חולי סרטן, באחד מבתי החולים שלא נזכיר את שמו – זה לא שיש כאן איזו בעיה אתית, אלא שאני מעדיף לא לעשות פרסומת לבית חולים, שאנשים לא יחשבו שזה דבר טוב ויבואו לשם סתם –

ובאותו בית חולים, באותה מחלקה שאין נוראה ממנה, יש אוכלוסיה גדולה של ילדים ערבים, שכנראה מקבלים אישור מיוחד להגיע מהרשות הפלסטינית ומעזה, ולאור כל הסמוטרצ׳יה שחגגה כאן לפני שבוע בעניין ההפרדה הגזענית במחלקת יולדות, שאלתי אותה איך זה אצלה. והיא אמרה: זה לא עלה מעולם, אפילו ברמז. לא על ידי ההורים, לא על ידי הילדים, לא על ידי הצוות. כולם מאוחדים על ידי הדבר הנורא מכל שיכול לקרות לאדם, מותו האפשרי של ילדו, והלב יוצא לכל אחד ואחד מהמאושפזים ומשפחותיהם, ואף אחד לא חושב שיש איזושהי בעיה דמוגרפית עם אלה ההולכים למות.

כמובן. כי אין דבר שמוחק את ההבדלים בינינו כמו ההכרה באפסות קיומנו. נפנף בזהותך השבטית כמה שתרצה, תאמין כמה שתאמין ששווה למות בשבילה – הכל נמחק ברגע שמצלצלת אלת הגורל ואומרת: ״היי, זאת אראלה, אבל לא ממפעל הפיס – מהאונקולוגית. תחזיק חזק את הטלפון, כי אתה לא תאמין מה אני הולכת לספר לך.״

ולא פלא גם שבשורת הגזענות הרפואית הגיעה דווקא ממחלקת היולדות, המקום שאין כמוהו לאשר את החיים, ואיתם את כל האמונות והדעות שבגללן עשית ילדים מלכתחילה. היי, הקוסמוס החליט שהוא זקוק לדי.אנ.איי שלך, אז בוודאי שהוא גם זקוק לדעתך, לא?

2. פעם רציתי להיות רופא מיילד. הייתי צעיר ושקלתי מה הכי טוב לעשות עם חיי חוץ מלהבקיע בדקה ה־90 גול עבור נבחרת ישראל, בגמר אליפות העולם נגד גרמניה – מי מכם גבר ולא חלם על זה בילדותו?! תכחישו, פחדנים, תכחישו – אבל עקב העובדה שרגע השיא שלי ככדורגלן היה כאשר עצרתי גול בטוח על ידי כדור בבטן שקיפל אותי לשניים, הבנתי שחלום הכדורגל שלי אינו נתמך על ידי נתונים בשטח. אם כך, חשבתי, הדבר השני הכי נפלא יהיה לעבוד במקום שבו כל הזמן נוצרים חיים. אך רצה המקרה,

ולא היו לי שבע שנים פנויות ללימודי רפואה, וכמו כן סבלתי מרתיעה מסוימת מבתי חולים – הקפה שם נורא, והקליינטים כל הזמן מתלוננים – אז לא נהייתי רופא. אבל כן הבנתי, מהתבוננות בהורים צעירים במשך השנים, עד כמה מי שזה עתה נולד לו ילד נוטה להרגיש כאילו זכה בחותמת רשמית המאשרת את חשיבותו בעולם.

זאת הסיבה, כנראה, שאני מדוכא בחתונות ומאושר בלוויות. טוב, אולי ״מאושר״ זאת מלה חזקה מדי, אבל משהו בלוויות תמיד גורם לי התעלות רוח מסוימת: הנה נופלות המסכות, וכולנו מאבדים את אותו הדבר שנלחמנו כל כך להשיג אותו: הזהות האישית הזו, שבזכותה נדמה לנו שאנחנו לא כמו אנשים אחרים, שאנחנו מיוחדים, חד פעמיים – והנה, כלום. נגמר. אשליה חולפת, שחרור גדול מלפיתת החנק של האני־אני־אני.

ובחתונות, לעומת זאת: איזו חגיגה של התרגשות, מעצם היותנו! ״הביטו בנו״, אומרים החתן והכלה, ״אנחנו שניים, אבל מאוחדים; אז בטוח שכל מה שאנחנו מאמינים בו אמיתי, לא? מילא אם רק אחד היה חושב את זה. אבל שניים?! וחכו־חכו, עוד מעט נהיה יותר.״

3. חלום הבל הוא. ובגלל זה אין גזענות במחלקת הילדים חולי הסרטן. מה זה משנה אם אתה יהודי שאוטוטו לא יהיה, או ערבי. לא להיות זה לא להיות. ואתה שומע את הדברים האלה – על טוהר התינוק היהודי, ועל החרדה פן יגעו בו ידיים ערביות (מה שהיה טוב למשה רבנו כנראה לא טוב מספיק לאשת הסמוטריץ׳) – וחושב: אוקיי, הגענו לשלב השבתאי של מדינת ישראל. וכמו צבא האמת של שבתאי צבי שנעלם לתוך ההיסטוריה כלא היה, כך ייעלמו גם אלה. ואנחנו, יהודים כערבים, נמשיך להיוולד ולמות ובאמצע לחשוב שאנחנו נזר הבריאה.